שתף קטע נבחר

צילום: דנה קופל

אשתי, למתי קבענו את ישיבת ההנהלה ההורית?

אנחנו צוללים קדימה להתנהלות הגן-בי"ס-חופש-עבודה-מיטה וכמעט אף פעם לא עוצרים כדי להתבונן. הפסיכולוג גיל ונטורה מציע להורים: קחו לכם חצי שעה בשבוע לישיבת הנהלה הורית. ולא רק כדי לפתור בעיות

פעם, מזמן (לפני יומיים, בשעות הערב) אולצתי לצפות במקבץ פרסומות בעלות גוון משפחתי. אני מת על פרסומות כאלה. אני לומד מהן המון. כל הנחיה או ערך שעולה מהן – אני מיד מבין שצריך לעשות את ההיפך (נדמה לי שג'רי סיינפלד המציא את הטכניקה הזו).

 

אחרי שבחנתי כל פריים בתשומת לב, היה נראה לי שהמכנה המשותף בכל הפרסומות הללו הוא הזרימה. הסיטואציה המשפחתית נראית שם כל כך קולחת, כל כך טבעית, כל כך טבולה בגווני פסטל רכים ומסממים, עד שהקונספירציה האמיתית חבויה באופן חמקמק מהעין של אמא ואבא (שפעם נהגו לכנותם "מקבלי ההחלטות בבית").

 

תתעוררו, הורים יקרים, מנסים להכניס אותנו לתרדמת! אם לא חשקה נפשכם במסלול חיים של צרכנים אימפוטנטים, תצטרכו להניח מדי פעם לתדמית הטבעית וחסרת המאמץ שמקיאה עליכם המדיה. הורות של שנות האלפיים היא מאבק מתמיד באויבים סמויים מן העין ובמלחמה כמו במלחמה – כמה שנעבור מהר יותר לשלב היוזמה, כן ייטב.

 

הקרב על המשפחה

רגע, רגע, לפני שאתם מגנים את אינסטינקט הבערת המדורות שלי, בואו נבין דבר אחד. בעבר הלא רחוק מסגרות החיים, כוחות השוק, שגרות העבודה ואפילו המדיניות הממשלתית, תמכו הרבה יותר – באופן מוצהר או חבוי – בהתנהלות היחידה המשפחתית. שעות העבודה המטורפות בממלכת ההיי-טק או המיתוג המוטרף והמטמטם הדבוק לכל טבעת קורנפלקס לא נראו בארץ הקודש לפני שלושים שנים ואחורה מכך.

 

היום אנחנו כל כך טרודים ומופגזי קשב, עד שמתחת לאפנו נגנב החינוך לטובת הרשת, הלגיטימציה ההורית מופקעת לטובת מומחי המסך וספרוני ההדרכה, והזוגיות... הזוגיות בעצם הולכת וגוססת לה (לא, אדון דניאלי בשורה האחרונה, אני לא מדבר על סקס. אני מדבר על המוצר ההזוי הזה שנקרא "מערכת יחסים טובה ותומכת לאורך הרבה הרבה שנים").

 

איפה היינו? אה, שלב היוזמה. היום נציג כלי קטן, רק חצי שעה בשבוע אורכו, מלאכותי לאללה, אבל תוקף את הכוחות הכלכליים בנשק שלהם. גבירותי ורבותי, קבלו את ישיבת ההנהלה ההורית.

 

מיסוד הפונקציה המתבוננת

רגע לפני שנפנה לשאלה השנייה והפחות חשובה "מה זה ואיך עושים את זה?" נפצח בשאלה הראשונה שהורה ממוצע צריך לשאול את עצמו אחת לשעה "בשביל מה זה טוב?"

 

ובכן, הקונספט העיקרי הוא שצריך ליזום פגישה של שני בני הזוג אחת לשבוע, לדסקס בה עניינים שברומה של משפחה ולהקפיד באדיקות קתולית על שני מאפיינים: התמשכות של הפגישות לאורך שלושה חודשים לפחות וקיום הפורום הזוגי בכל מיקום אחר מן הבית (ורצוי גם שקט ושונה מאוד מהבית במאפייניו – חוף ים, בית קפה צדדי, חלקת עצים ביער נידח... הבנתם את העיקרון).

 

יש לי אג'נדה לא מאוד נסתרת מאחורי ההמלצה הזו והיא לא קשורה לכך שתפתרו בשיחה בעיות שעלו בבית במהלך השבוע. זהו רווח משני. היא קשורה לכך ש... והנה מגיע ביטוי מפוצץ – תמסדו את הפונקציה המתבוננת. כן, כן, קראתם נכון: מיסוד הפונקציה המתבוננת. עכשיו נעבור לעברית.

 

יש לי הנחת עבודה לפיה ההורים ובני הזוג, בסופו של יום וברוב המקרים, הם המטפלים הטובים ביותר של עצמם והמאמנים הנמרצים ביותר של חייהם. מה שחוסם אותם לא אחת מלעשות מהפכים הוא לא היעדרו של תואר בפסיכולוגיה או קורס אימון, אלא ההיבלעות לתוך הבליל המתמשך של חיי היומיום. אנחנו צוללים קדימה להתנהלות הגן-בית ספר-חופש-עבודה-מיטה, וכמעט אף פעם לא לוקחים צעד אחורה. עושים את זה, אבל לא מסתכלים על זה.

 

שנים על גבי שנים ניסו הפסיכולוגים למכור לנו – בצדק מוחלט – את המילה "תהליך". מי שהיה בטיפול טוב מכיר את הרגע הקסום הזה, שבו תובנה שנבנתה בעמל מתיישבת בנפש ודוחפת אותך לפעולה. כמעט כל אינטראקציה אנושית, כל מהלך מחשבתי, משנים את פניהם ומפיקים תוצרים חדשים וטובים יותר אם מתמידים בהם לאורך זמן מה. ידידינו האמריקאים ניסחו את זה בדרכם הפשטנית כ-practice makes perfect.

 

לא להיכנע לציניות

עכשיו אתם בתוך הסיטואציה. הזמנתם קפה והמלצרית הסתלקה לה. "על מה נדבר עכשיו, לעזאזל?" כל אחד תוהה לעצמו במבוכה. בא לכם להכין נושאים מראש? תכינו. בא לכם לזרוק טריגר כללי? ("רוצה שנדבר על המורה של דנה?") הולך.

 

רק תחינה אחת לי אליכם: אל תיכנעו לווירוס הציניות. תמשיכו. יהיה קל ליפול למלכודת "מה זה השטויות המפגרות האלו? בין כה אנחנו עושים את זה בבית, אז למה ההפקה המיותרת הזאת?". שינוי ההקשר הוא מכריע. מיסוד ההרגל הוא חשוב. המחשבה האנושית נוטה לחפש את השיגרה הבטוחה ולהצדיק אותה אם לא תקבל טריגר הולם.

 

רובנו, על אף טונות המלל שנשפכו אודות עזרה-עצמית בשלושים השנים האחרונות, לא ממש משוכנעים שבאמת יש מקום אחר להגיע אליו. שכנוע מבחוץ – יועץ, פסיכולוג, מאמן, מתקשר בקלפי טאקי – יכול להיות אפקטיבי כמובן, אבל המשכנע האולטימטיבי של אנשים בכלל, ובני זוג בפרט, הינו הם עצמם.

 

טיפ קטנטן – נסו באחת הפעמים לדבר על העתיד. מה יקרה בעוד שנה? איפה תטיילו בעוד שנתיים. איך אתם רוצים לראות את עומרי המתוק בעוד 10 שנים. אתם מרגישים מגוחכים? אני חושב שאין לכם סיבה. אם דעתי עוזרת במשהו, אני תמיד גרסתי שמי שלא יודע לשחק, אף פעם לא יהיה באמת רציני.

 

גיל ונטורה  הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות  בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
אילוסטרציה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים