שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עוטף ברחמים
    בספרו "פיגומים" תופס יחזקאל רחמים רגעים קטנים של המציאות, ועושה זאת בצורה מאופקת, בלי דרמות וסנסציות, והוא במיטבו כשהוא כותב על הילדות

    הסיפורים בספר "פיגומים", ספר הפרוזה הראשון של יחזקאל רחמים, כתובים בצניעות ובפשטות, כמעט בענווה. הם משרטטים רגעים שונים בחייו של המספר, שברבים מהסיפורים נדמה כאותו מספר, והדמות שלו וסיפור חייה הולכת ונבנית תוך כדי קריאה, במרווחים שבין סיפור לסיפור.


    רחמים. צניעות ופשטות

     

    ככה אני מדמיינת את המספר: גבר צעיר, בן בכור להורים שהגיעו מעיראק, אחריו חמישה או שישה אחים צעירים ממנו. הוא גדל ביפו בתקופה שהיא לא היתה שדה חיכוך עוין בין יהודים לערבים, או בית מוגן בחומה לתל אביבים אופנתיים, אלא כפר קטן לצד תל אביב, מקום שהתקיימה בו רעות בין אנשים שהרגישו קרבה זה לזה. קרבה של תרבות ושפה ומוזיקה ואוכל וטעם וריח.

     

    הוא שירת כך וכך שנים בצבא קבע, היה קצין, אחר כך השתחרר ויצא לטייל בפרו, בוליביה וכיוצא בזה. לא סיפור

    יוצא דופן. לא משהו שלא שמענו קודם. ישראליות כפי שהיא אמורה להיות.

     

    הסיפורים בקובץ הם נקודות על המסלול הזה. פה ושם הדובר משתנה, כמו למשל בסיפור העצוב והיפה "זויה והביצה", בו המספר הוא בכלל מספרת, ילדה קטנה שמשחזרת זיכרון על רגע של שמחה שהפך לרגש של זרות ובדידות.

     

    זה מה שרחמים עושה בסיפורים: תופס רגעים כאלה, קטנים, של היחמצות הלב. הרגע בו אבא מתגלה לילד בפעם הראשונה - לא כדמות מיתית אלא כבן אנוש שעושה סצינה במסדרונות העירייה, או הרגע בו הילד מגלה שהוא אחר מכולם, כי בניגוד לשאר חבריו הוא לא נהנה להרביץ לילד השונה בקבוצה. רגעים קטנים שהם גם רגעים מכוננים.

     

    טוב בילדות, פחות טוב בפנטזיה

    הסיפורים החלשים יותר בקובץ הם לטעמי גם הסיפורים שמתרחקים קצת מסיפור חייו (האמיתי או לא) של המספר; הסיפורים שמערבבים פנטזיה, כמו הסיפור "הדרקון של שאטימי" שמסופר מקולה של שאטמי הקטנה, או הסוף הפנטסטי של הסיפור שהתחיל מצוין ואיבד את זה ככל שהתקדם, "מש"ק כנפיים".

     

    סדרת הסיפורים שעוסקת במשפחה ובילדות - הסיפורים "מים", "האשכנזי שלנו", "חינטאוי", "שוד בשדות החצילים" - היא לטעמי הטובה והמרגשת בספר. סיפורי הילדות של רחמים, בהקשר וב"דיבור" אחר הם סיפורים של ילדות
    קשה, עוני, פנימייה, שונות וזרות. החומרים מהם גולשים באופן כמו טבעי לטענות על קיפוח ואפילה. רק שאצל רחמים הם צבועים בצבעים אחרים.

     

    זה לא שרחמים מייפה את המציאות; הוא כותב עליה, על כל הפרטים הקטנים והמתקלפים שמרכיבים אותה, בטון מאופק, קצת מבודח, קצת מתגעגע, מאוד כנה. בלי צעקות, בלי דרמות וסנסציות. ואני חושבת שזאת המעלה המרכזית של הספר "פיגומים": הוא כתוב בשקט. בביטחון שקט של מי שיודע שהסיפורים עצמם, הדמויות, החיים שלהם, המילים שלהם, המילים שלו - מספיקות בהחלט.

     

    "פיגומים", מאת יחזקאל רחמים, הקיבוץ המאוחד 

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים