שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס

    יחידה משפחתית

    מחרוזיו של יצחק שלו, דרך פלפוליו של אפרים קישון ועד החיות של ג'ראלד דארל. הסופרת סמדר שיר בוחרת את ספרי המשפחה המומלצים שלה

    אמא שלי תמיד שיננה באוזני ש"דם זה לא מיץ עגבניות" וש"משפחה לא בוחרים". אומנם היא נהגה לצטט את הפתגמים האלה בניסיון נואש להשכין שביתת נשק במלחמות החורמה שהתנהלו ביני לבין אחי הקטן, אך מגיל אפס מצאתי בהם משמעות אחרת. אם אי אפשר לבחור משפחה – בחרתי להיות אדם משפחתי.

     

    חלמתי על בית קטן עם דשא וגג רעפים, ראיתי את עצמי כאמא אווזה הצועדת בראש טור של זאטוטים ולא העזתי לפנטז על כתיבת ספרים (מפני שהמשפחה שלי חשבה ש"זה לא מקצוע"), אבל מיום שהתחלתי לכתוב אני נמשכת למשפחות, החל מהמודל הקלאסי ועד להרכבים חדשים, חד-מיניים ואחרים, בניסיון להבין מה הקסם, איפה הדבק, למה לפעמים הוא חבוי מהעין ואיך מתלכדים ומתגברים.

     

    אפלטון קבע כי "חיים שאין בודקים אותם אינם ראויים לחיות אותם", ובמסעות המשפחתיים שמתנהלים בין הדפים אני מרגישה כמי שהודפת את הקירות כדי להרחיב את הגבולות המוגדרים מראש של האהבה. לדוגמה, ברומן החדש שלי, "קרוב מרחוק", אני בודקת האם אישה שנבגדה וננטשה מסוגלת להתאהב בילד שהוליד בעלה-לשעבר עם אישה אחרת ולגדל אותו כאילו היה פרי בטנה.

     

    ספר משפחתי - אפרים קישון

    התנ"ך שלי, בנעורי, היה "ספר משפחתי" של אפרים קישון. קיבלתי אותו מאבי זכרונו לברכה שהדגים לי את חדוות הקריאה. בימי שישי, בתום ארוחת השבת, כשהטלוויזיה הושבתה, הוא התיישב על כיסא נוח במרפסת בחברת צלחת גרעינים, ובמשך שעות ארוכות געה בצחוק.


    קישון. כאילו דיבר מגרוני (צילום: AP)

     

    אבי היה איש שתקן וזהיר במילים, אך כשמשהו הצחיק אותו – כל השכונה שמעה. קישון ליווה אותו בלילות הפיצוחים (יחד עם "טיל אוילנשפיגל" רב התעלולים), ומיום שגיליתי את ההומורסקות בניחוח הונגרי הבנתי שלא חייבים להקיף את העולם בכדור פורח כדי ללקט רגעים מרתקים. העולם כולו נמצא כאן, בהישג יד, מתחת לאף, בפרטים היומיומיים.

     

    עד היום אני מרגישה שקישון דיבר מגרוני כשכתב: "האם כה מפליא הוא שאנו מאוהבים ביוצאי חלצינו המופלאים, שהם אולי קצת חצופים ובלתי מנומסים, אולי אף מעט בלתי מחונכים וגסי רוח, הקיצור הם בלתי נסבלים לחלוטין, אבל הם בכל זאת הילדים שלנו?" כן, זה מפליא ולא, זה טבעי.

     

    ארבע אמהות - שפרה הורן

    משתי הסבתות שלי נפרדתי בגיל צעיר, ככל שאני מפשפשת בזכרוני אני לא מצליחה לדלות תמונות שבהן הסבתא לא חולנית ולא מתלוננת על מיחושים, והחסך הפרטי גרם לי להילפת אל השושלת הירושלמית שרקמה הורן מאבנים קשות, יצרים מבעבעים, ליליות ומזיקים שעל כולן מנצחות ביד רמה נשים גדולות מהחיים.


    הורן. שושלת של אבנים קשות

     

    הכתיבה שלה כל כך חושנית ומרתקת עד שיכולתי לדפדף בערימת התצלומים המצהיבים מזוקן ולהריח את מי הוורדים שהותזו כסגולה או לבישום גללי סוסים. העלילות המפותלות בדור שבו היה לגברים תפקיד אחד בלבד, עיבור נשותיהם, ולאחר שמילאו את יעודם הם נמוגו אל ערפל שאולי היה רק בדיה, לא ליבו בי את הגאווה הנשית וגם לא את ניצוצות הפמיניזם.

     

    אם כבר, השפעתן היתה הפוכה: בעקבות הספר התחלתי להתגעגע אל מה שלא היכרתי, לשמוח בהווה ולהתרפק אל העתיד שלעולם לא אחווה מיד ראשונה.

     

    שמלת הריון - יצחק שלו

    הרבה לפני שהכרתי את האבא של ילדי בראתי להם אבא אחר בדמיוני – יצחק שלו, שעדיין לא הוכר בתור אבא של מאיר. קיוויתי להתחתן איתו, או עם אחיו התאום, מפני שהתרשמתי שהוא הגבר היחיד שבאמת מבין נשים, לפחות בתקופת חודשי ההריון הקשים, שעד אז נלחשו מפה לאוזן כסיוט של הקאות ובחילה והקאות, ופתאום, שחור על גבי לבן, הם הפכו להילולה של תשוקה.

     

    אישה הרה היא הר? היא פילה? שלו, בחרוזיו המושלמים עד כאב, כינה אותה "גזע שעבת". וכך כתב (לי, ברור שבמיוחד למעני) המשורר שבלעדיו אולי לא הייתי תורמת את חלקי להתפוצצות האוכלוסיה:

     

    "ניצבת היית אל עומת הראי וייאוש בעינך/ שואלת היית את האיש אם תטיבי בעיניו כלפנים/ והוא לך עונה כגברים: לעולם לא תדענה אתן/ אימתי נאהבכן באמת, בכל נים ונים./ 'שיוסר כבר השק הלזה' נאנחת היית במרירות/ למראיה של כסות רחבה העוטרה לגזעך שעבת/ ולא כן אנוכי. מעולם לא תדעי מה יפית לליבי/ באותם הימים שניחשנו אם בן הוא או בת".

     

    רומן משפחתי - עדנה מזי"א

    טוב, באיחור ניכר נפל לי האסימון וקלטתי שלא כל המשפחות מאושרות, אבל גם הניתוץ חייב היה להיעשות ביד רגישה, כזו שמותירה סדק דק לתקווה. וזה מה שאהבתי אצל מזי"א, ששולחת את הגיבורה שלה לווינה, לפגוש את בן זוגה, ועל הדרך, באירוניה משוייפת, מגוללת את המאבקים הפנימיים של שלושה דורות שהיגרו לפלסטינה של שנות ה-30.

     

    לפנקס של "דברים שכדאי לזכור" העתקתי את השורה האחרונה מעב הכרס שאותו קראתי לאט לאט, טיפין טיפין: "ומי יודע, אולי בבוא אחריתנו ירחפו נשמותינו יחד, עד שימצאו מנוחה נכונה בארץ המתים הרחבה של הבלתי מסופקים".

     

    משפחתי וחיות אחרות - ג'ראלד דארל

    כשבני האנוש כבדים עלי אני בורחת אל בעלי החיים, בעזרת הספר של חוקר הטבע הנודע. לכאורה, עוד סיפור של ילדות, הפעם באי קורפו, אלא שעל כתביו של דארל אי אפשר לומר "עוד" או "כמו". המשפחה שלו כוללת את הכלב רוג'ר, קרובים שרוטים, אורחים מוזרים, נופים מרהיבים, חיות מחמד נחמדות יותר וגם פחות והומור בריטי במיטבו.


    משפחתי וחיות אחרות. כשבני האנוש נעשים כבדים

     

    דארל, שפעל רבות למען שימור בעלי חיים, הפך אותם לגיבורי ספריו. אני, ב"קרוב מרחוק", הענקתי מעמד של גיבור ראשי לג'ורג'יו, כלב סאלוקי, שרגליו רעועות וצעדיו מרופטים. שתי הגיבורות הנשיות של הספר, שהיו נשואות לאותו הגבר ושמתאבלות על מותו, בוחנות את מחזור החיים והמוות מול גסיסתו האיטית של הכלב המקשיש.

     

    מה לי ולג'ורג'יו? סיפור מהחיים. לפני 30 שנה, כשהיכרתי את האיש שהפך לבעלי, לא בער לי להתמסד. רציתי

    להיות ציפור דרור. שמתי פול גז על קריירה, לא על ארוחות משפחתיות. האיש ההוא, שרצה לביית אותי, ידע שאם יבקש ממני לחזור הביתה בשעה סבירה אעשה לו דווקא, אז ברוב חוכמתו הוא הביא לי מתנה. כלב סאלוקי מהמדבר. יצור כתום וענקי.

     

    אחרי יומיים הבנתי שאם לא אקפוץ הביתה בצהריים, כדי להוריד אותו לשיחים, לא יישאר לי בית, וכיוון שקפצתי הביתה גם הכנתי צהריים. וככה, בלי שהתכוונתי, ג'ורג'יו עזר לי להגשים את חלום הילדות והפך אותי ליצור משפחתי.

     

    ספרה של סמדר שיר, "קרוב מרחוק", ראה אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן

     

    לכל מדורי "ספרים על הסכין" לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שיר. משפחה לא בוחרים, ספרים כן
    צילום: אביגיל עוזי
    לאתר ההטבות
    מומלצים