למה מצה עשירה אסורה בפסח רק לאשכנזים?
שאלה:
שמעתי שמצה עשירה אסורה לאשכנזים בפסח ומותרת לספרדים. אינני מבין כיצד ייתכן הדבר. מהו הגורם האוסר מצה זו, ומדוע הספרדים מקילים. (ש)
תשובה:
ש שלום וברכה,
א. בעם ישראל יש מצב של עדות שונות, מצב שנוצר כתוצאה של הגלות בה פוזרנו בארבע כנפות הארץ. מצב זה מביא לשינויים רבים באורחות חיים וגם במנהגים. אגב, יש לציין, כי הבדל במנהגים היה קיים גם לפני הגלות. כך למשל, אנו מוצאים הבדלי מנהגים במשנה בין בני הגליל ובין בני יהודה, והדבר לא סתר את אחדותו של עם ישראל, ואינו צריך לפגום באחדות גם עכשיו.
בפסח, בגלל חומר איסור חמץ, והרצון להתרחק מכל חשש חמץ, מוצאים אנו חומרות רבות בכל העדות, יותר מאשר בתחומי הלכה אחרים. לכן, מצויים הבדלים רבים בין ספרדים ואשכנזים, חסידים ומתנגדים, ובתוך העדות עצמן בין קבוצות שגרו בערים שונות.
ב. לעניין מצה עשירה. בגמרא (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לה א) נאמר: "אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבין על חימוצה כרת", המצה שמדובר בה מוגדרת כ"מצה עשירה", כלומר, שאינה נילושה במים כדרך המצות הרגילות, אלא, במיני משקים: יין, שמן, דבש ומיצי פירות אחרים. לגבי מצות אלו נאמר בגמרא כי אינן מחמיצות, ובטעם הדבר הוסבר שם שמי פירות אין מחמיצין.
הראשונים שם מקשים על סתירה מהאמור בגמרא במקום אחר (דף לו עמוד א) שם נאמר כי כי חכמים החמירו במצות שלשו במי פירות (לדעת חכמים נאכלים בדיעבד, ורבן גמליאל אוסרם. בהסבר החומרא, כותב רש"י כי מצה עשירה "קרובה וממהרת להחמיץ, ואין אדם יכול לשומרה",
ג. בראשונים נאמרו מספר תירוצים ליישב את הסתירה. להלכה נזכרו שתי שיטות עיקריות: א. שיטת רש"י, הסובר שמי פירות אכן מחמיצים את העיסה בדרך כלל, ולכל הפחות גורמים להביא את הבצק למצב המוגדר "חמץ נוקשה". במצב זה האיסור חמור פחות מאיסורו של חמץ גמור. (חמץ גמור אסור בכרת, ואילו חמץ נוקשה אסור באיסור "לאו") ב. שיטת רבנו תם בתוספות, הסובר, שמי פירות לבדם עם קמח אינם מחמיצים את העיסה כלל, ורק כאשר בתערובת יש מי פירות יחד עם מים רגילים, עלולה עיסה זו להגיע לידי חימוץ, אולם גם זאת רק למצב של חמץ נוקשה.
ד. בעקבות שיטות אלו נחלקו גם הפוסקים: הרמב"ם ובעקבותיו בעל השולחן ערוך פוסקים כרבנו תם; וזו לשונו של השולחן ערוך (סימן תסב א): "מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני (דברים טז, ג). ובסעיף ב כותב : "מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הילכך אין ללוש בהם; ואם לש בהם, יאפה מיד".
לפי זה, מותר לכתחילה לאפות מצות העשויים מקמח וממי פירות, רק צריך להיזהר שלא לעשותם יחד עם מים, כי אז העיסה ממהרת להחמיץ.
לעומתם פוסק הרמ"א (שם סעיף ג) להחמיר לכתחילה לשיטת רש"י : "ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ... ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה". כלומר, אף על פי, שמעיקר הדין אין בזה חמץ, ולכן מותר בשעת הדחק להאכיל מצה עשירה חולה או זקן- מכל מקום במצבים רגילים אין האשכנזים נוהגים לאכול מצות אלו.
נמצא, שהלכה למעשה נחלקו הפוסקים כיצד לנהוג בדין זה, והאשכנזים מחמירים. לכן, יש להם להמשיך ולנהוג כך ככל מנהגי העדות, שאין להקל בהם מדין "אל תטוש תורת אמך".
סיכום: מצה שנילושה במי פירות, היא מצה עשירה. נחלקו בדינה הראשונים. הספרדים מקילים בה אם נילושה רק במי פירות וללא מים, והאשכנזים מחמירים. וכך יש לנהוג.
כל טוב (משיב: הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר)
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
