לגעת בגן-עדן: מסע ציפורים בקוסטה ריקה

קוסטה ריקה שבמרכז אמריקה היא גן עדן של ממש לצפרים וציפורים, ולא רק לחובבי פרחים, פרפרים ודגים. זוהי ארץ קטנה מלאת צבעים, קולות וניגודיות, שניתן לשוטט בה מגובה פני הים ביערות החמים ועד רום של 3,500 מ', בגבהים אלפיניים. ביום אחד ניתן לצפות בעשרות רבות של מיני ציפורים, וזאת ללא קושי מיוחד. המינים המפורסמים ביותר הם ללא ספק הקוליברים, התוכיים הרבגוניים והטוקנים, ואילו החמקנים ביותר המעוררים אתגר רב הם הקצאל המרהיב והנדיר, הטינמו הפרימיטיבי וציפורי שיר מיוחדות.

לפי מה שהראה ה-GPS, המרחק למונטה ורדה היה 50 ק"מ. אם כך, למה נכתב בספרי הטיולים שלעבור את המרחק לוקח חמש שעות? המחצית הראשונה גרמה לנו לפקפק באמיתות הנתונים, אבל כשה-GPS הודיע שנשארו עוד 22 ק"מ נראה לנו שחידת הזמן נפתרה. הדרך הפכה להיות קשה ומסוכנת מאוד, מלאה בורות, בוץ ועיקולים חדים כשחצי מהדרך התפוררה, עם גשרים ללא מעקות מעל נהרות שוצפים, ירידות חדות ללא יכולת ללחוץ על הבלמים בשל הבוץ, מצד ימין תהום, וגשם שוטף שלא פסק לרגע. הגענו למונטה ורדה מותשים אחרי נסיעה קשה של כחמש שעות מורטות עצבים.

הטיסה מסאן חוזה לחצי האי אוסה הייתה מרתקת. מטוס קטן, 12 מקומות ישיבה, מראות מהממים. לקראת הנחיתה נגלו לעינינו יערות גשם עבותים שנושקים למים. שדה התעופה שהיינו אמורים לנחות בו היה סגור בגלל מזג האוויר הסוער, ולכן נחתנו בשדה מרוחק יותר, ומשם הפלגנו בסירה בים גועש. הסירה היטלטלה על הגלים, ונדמה היה שבכל רגע היא עומדת להתפרק. בסופו של השיט, שארך כ-45 דקות מעייפות, המתינו לנו בחוף רכבי שטח. לאחר נסיעה של עוד כשעה בנוף עמוס ציפורים מכל הצבעים, קופים, איגואנות גדולות ושפיריות מהממות, שהתעופפו במקביל אלינו כאילו כדי לראות מי בא, הגענו למחוז חפצנו - בוסקה דל קובו.

יש לנו מה להתקנא במה שקשור לתיירות הציפורים המפותחת בקוסטה ריקה ובהתייחסות של קברניטי המדינה וגופי הטבע שם לשמירה על הטבע והבנת הפוטנציאל התיירותי, כלכלי ותרבותי כנכסי טבע ואדם.

קוסטה ריקה היא ארץ קטנה במרכז אמריקה, בין ניקרגואה בצפון ופנמה בדרום, והיא עשירה במיני ציפורים יותר מרוב המדינות בעולם יחסית לשטחה. עד היום תועדו בה 878 מיני ציפורים (עשרה אחוזים ממיני הציפורים בעולם!), למעשה יותר מאשר בצפון אמריקה כולה. שני שלישים ממיני הציפורים כאן מוגדרים כיציבים ומקננים (להשוואה, בישראל רק שישית ממיני הציפורים מוגדרים כיציבים בתחומה).

קצאל‏ (צילום: דוד מונסונגו)

1

2

3

4

5

6

7

גן עדן טרופי וצומת מעבר המוני לציפורים

את העושר הרב של הציפורים יש לזקוף לכמה סיבות. האחת - התנאים השופעים והיציבים לאורך כל השנה באזורים הטרופיים. השנייה - המגוון הרחב של מקומות החיות בג'ונגלים, בהרים גבוהים, ביערות העננים וביערות הנמוכים והיבשים, בין המנגרובים, בביצות, בחופים ובעמקים היבשים.

הסיבה השלישית היא עובדת היותה מבודדת יחסית בתקופות ארוכות בעבר הרחוק, דבר שהביא להיווצרות מינים מיוחדים. הסיבה האחרונה היא העובדה שקוסטה ריקה היא צומת מעבר של מינים צפוניים ודרומיים, שחלקם החליטו להתנחל בה והשאר חורפים, מזדמנים או ממשיכים לנדוד בדרכם לארצות דרום אמריקה.

תושבי קוסטה ריקה הבינו יפה את הפוטנציאל התיירותי-כלכלי-תרבותי הגלום במשאב הטבעי הזה, והשכילו לכלול כרבע מכלל מקומות החיות הטבעיים בארצם בפארקים לאומיים מוגנים. מתוכם ניתן להזכיר את הפארקים המכונים על שמן של ציפורים מיוחדות, כמו פארק קראקארה (עוף דורס), קורקובדו (עוף הקורוקו) ופארק קצאל (הציפור הלאומית של גואטמלה).

השכמנו לקול ציוץ הציפורים ורעש הגלים המתנפצים אל המצוק. המקלחת שהותקנה בתוך היער הייתה ללא קירות מסתור – אמנם מחוץ לטווח עיני השותפים למסע, אבל מול עיניהם הבוחנות של קופי העכביש שהתבוננו בי בסקרנות מצמרות העצים. לאחר שסיימנו להתארגן יצאנו לצלם קופים, או בעצם כך חשבנו. בגן העדן הזה היו אמנם קופים, אך שלטו בו ציפורים ועופות בשלל צבעים ודוגמאות.

ואכן, המצלמות תקתקו בקצב מול ההופעה שנתנו הציפורים. על ענף העץ שמולי עמדו שני תוכים ושוחחו ביניהם על דא ועל הא, ועל אותו עץ ישבה משפחה של קופים ואכלה את ארוחת הבוקר שלה. לצדי נראה עיט שחור שלא חשש מהקרבה, כי החוקים במקום היו בוודאי ברורים גם לו... השמש שעלתה חיזקה את צבעי העצים ואת כתמי הצבע שהיו זרועים מעליהם מכל עבר.

ופרפרים בצבעים משוגעים כבר אמרתי? אז בין העצים והציפורים פרפרו להם עשרות מינים של פרפרים בצבעים דומים אולי לאלה של הציפורים, אבל בדגמים שנתנו דרור לדמיון.

זמן הוא דבר יחסי, וככל שהחוויה חזקה יותר הזמן רץ מהר יותר. הקריאה לקפה של בוקר הבהירה לנו שאנחנו כבר שלוש שעות כאן. יצאנו למסלול רגלי ארוך ביער, שהוביל בסופו של דבר לחוף שלרגלי המצוק. לאחר צילומי הבוקר האחרונים עזבנו את בוסקה דל קובו, לתחנתנו השנייה, ושוב פגשנו קופים, ציפורים, איגואנה גדולה ושפיריות מהממות.

הדרך הייתה לא פחות יפה מהיעד. עצלן שהיה תלוי כדרכו במהופך על אחד העצים אפילו לא טרח להפנות אלינו את הראש, או אולי הוא התחיל אבל בקצב שלו. לאחר נסיעה של כשעתיים הגענו למבנה עץ שהיה מוצב על צלע ההר מול הים. ג'ים, בעל המקום (טיפוס קצת מוזר), קיבל את פנינו והזהיר אותנו שאסור להלך בתוך הבקתה עם נעליים, אסור להתקלח שעתיים ואסור להשתמש בחשמל. דורית ואני קיבלנו חדר פתוח לאוויר העולם - שלושה קירות וכילה. ג'ים הראה לנו היכן המקלחת המשותפת והיכן מדליקים את האור (12 וולט) – והלך.

מסע בין יונקי דבש זעירים וטוקאני ענק

ברוב הציפורים בקוסטה ריקה ניתן לצפות בקלות יחסית, ובלא מעט מינים בזמן קצר יחסית. רבות מהן הן מינים ראוותניים, כך למשל מיני הטוקאן הצבעוניים והרעשניים בעלי המקור העצום המותאם לאכילת פירות, התוכיים, שאת חלקם אנחנו מכירים בכלובים, הקצאלים הנדירים והיפהפיים, ומיני הקוליברים הססגוניים והזעירים.

הקוליברים מגנים באגרסיביות מפני בני מינם, דבורים ורפרפים, על מקורות צוף בשטחם. הצופית שלנו אינה מקורבת לקוליברים, והדמיון הוא תוצאה של תהליך המכונה קונברגנציה, התפתחות דומה של בעלי חיים החיים בתנאים דומים והניזונים מאותו סוג של מזון, במקומות שונים.

הקטן בקוליברים בקוסטה ריקה ובעולם כולו הוא קוליברי אדום-חזה (Selasphorus scintilla), שמשקלו שני גרם בלבד, ואילו הגדול ביותר – הקוליברי רבתי (Campylopterus hemileucurus) שמשקלו 11.5 גרם. הנפוץ שבהם כאן הוא הקוליברי כתום-הצוואר (Panterpe insignis). הקינון של מרבית הקוליברים הוא דווקא בעונת היובש, מדצמבר ועד אפריל, אז הם ניזונים מצוף פרחי אפיפיטים מלבלבים.

הטוקאן, יש לו סיבה לגאווה חדה

משפחת הטוקאנים – בקוסטה ריקה יש שישה מיני טוקאנים. הם נחשבים לציפורים המפורסמות ביותר באמריקה הלטינית, וזאת בזכות חזותם ה"מוקיונית" המיוחדת. מקורם גדול להדהים, ובאורח פלא הוא קל במיוחד. הטוקאן תוחב את המקור עמוק לחורי עצים כדי לחפש מזון, מה שלא מפריע לו לחגוג על פירות טרופיים (כמו פפאיה ואבוקדו). הוא נוהג לחתוך את הפרי ולאחר מכן לבלוע את ציפתו, תוך כדי הטלת הראש לאחור.

כמו ציפורים טרופיות רבות הטוקאנים רעשניים מאוד, במיוחד כשהם בתעופה להקתית, כנראה כדי להודיע על נוכחותם בטריטוריות שלהם מפני קבוצות אחרות. המוכרים ביותר בקוסטה ריקה הם הטוקאן ססגוני-המקור (ramphastos sulfuratus) וטוקאן סבנסוני (ramphastos sulfuratus). משחקי החיזור של הטוקאנים מרתקים, ובמהלכם בני הזוג מחלקים פירות זה לזה, לעתים על ידי השלכתם ממקור למקור.

(צילומים: דוד מונסונגו)

מעניין לציין כי בני הזוג מקיימים לרוב שתיים-שלוש תטולות בשנה (ולכן מצבם טוב יחסית בקוסטה ריקה, על אף שצדים אותם כחיית מחמד). רק לאחר חודשיים תמימים פוקחים הגוזלים את עיניהם. לגוזלים יש כריות ריפוד בעקביהם המגנות עליהם מפני המצע הגס של הקן, ורק לאחר כתשעה חודשי שהייה בקן הם פורחים ממנו.

על שפת הנהר ניצבו דקלים רבים. הרמנו את עינינו אל על, והלסת התחתונה שלנו סירבה להתרומם: ציפורי מקאו היו בכל מקום, בצבעים שהבדילו בין המינים השונים – מראה מרהיב מאין כמוהו. ביערות הגשם, כאשר נשאלת השאלה: מה יותר מסוכן – להיראות ולהסתכן בכך שיטרפו אותך או להבליט צבעים כדי שלא להתחבר בטעות לזוגתו של השכן, מנצחת כמובן הבחירה השנייה, שכן – פרט ליגואר שלא ממש מטפס על עצים, לעופות הדורסים קשה לתקוף בין ענפי העצים, כך שחשוב יותר לבלוט.

כ-30 ציפורי מקאו רעשניות עמדו על צמרות הדקלים, אוכלות ומחליפות חוויות בקול כאילו לא נפגשו שנה, למרות שהם בעצם לא נפרדו כלל. הן עמדו זו ליד זו, דוחקות זו את זו כדי להגיע לפירות המועדפים, ואם הדחיפה לא הספיקה, הצעקה שכנעה. לאחר ההתקפה הראשונה שכללה צילום מכל הבא ליד, עברנו לשלב מקצועי יותר. התחלנו לפרוק ציוד ולטפס במעלה, בהנהגתה של מרי, המדריכה המקומית, שהובילה אותנו אל עץ שיום קודם לכן עמד עליו קצאל – ואכן, הוא היה שם.

בעודנו מרכיבים ציוד ופותחים חצובות, הרמתי את הראש וממש מעליי, על ענף, עמד הקצאל במלוא הדרו. כדרכם של צלמים שמכירים את הסיסמה – "ירה כל עוד הוא שם", קודם כול שיהיה, גם אם העדשה הגדולה עדיין לא מורכבת על המצלמה. הרמתי את ה-200 מ"מ שהייתה על המצלמה, ותוך כדי שאני מפנה בלחש את חבריי לאובייקט, הספקתי לצלם שלושה פריימים, כשהציפור בגבה אליי וראשה מופנה לאחור, לפני שפרשה כנפיים ונעלמה. 

• הכתבה המלאה התפרסמה ב"טבע הדברים"