שירי ארצי רק רוצה צוּמי
סרט אישי ועמוק שמגרד את הפצעים? פרץ רגשי על המסך? שום דבר. הדוקומנטרי של שירי ארצי, "החברים מהכיתה שלי", הוא לא יותר מתרפיה אישית שלה על חסך בתשומת לב בילדותה
כתוביות הסיום של "החברים מהכיתה שלי" כבר עלו, ואני עדיין לא מבינה. מה שירי ארצי רצתה? היא סיפחה אותי למסע הנוסטלגי הארוך שלה, הפגישה אותי עם החברים שלה מהכיתה בבית ספר לאמנויות "תלמה ילין", הציגה בפני את תוצאות מבחני ה"למי יש יותר גדול" שערכה, השמיעה לי בקול רך את הגיגיה על הצלחה, כישלון, אהבה ופצעי בגרות, ואני - עדיין לא מצליחה לרדת לסוף דעתה.
החברים מהכיתה של שירי. אז מה בדיוק הבעיה שלך?
האם שירי ארצי רוצה להגשים את עצמה? האם היא רוצה להחזיק בסממנים חיצוניים של הצלחה? אולי היא רוצה שהרבה אנשים יחשבו בבת אחת שהיא מגה-מוכשרת? שיכתבו עליה בעיתון הרבה דברים? היא רוצה להיות מפורסמת כמו אבא? התשובה היא פשוטה, וילדותית, כמו שרק שריטה שנובעת מחסך ילדותי יכולה לספק: שירי ארצי רוצה צוּמי.
ארצי מצאה נושא מדהים וטעון לסרט דוקו, נושא שנוגע בכולם. הפינה הקטנה בתוכנו בה לא משנה לאן נמריא, עדיין נתייחס לחברים מהכיתה שלנו כאל קבוצת ההתייחסות האמיתית. אבל ארצי לא בשלה כנראה לרדת לעומק ולהסתכל לפינה החשוכה הזאת בלבן של העין. היא הולכת לבדוק איפה החברים שלה היום, אבל בעיקר כדי לנסות להבין איפה לקחה את הפנייה הלא נכונה, ולמה ההבטחה של "תלמה ילין" לא הגשימה את עצמה.
תתעוררי כבר
וכך, הפך סרט עם פוטנציאל לקתרזיס רגשי לסיבה לבקר במנהטן את מילי אביטל, לעשות סולחה עם מיכל ינאי, לראות את אסף הראל עם שיער. לניים דרופינג ארוך ופילוסופיות בשקל, של אנשים שיסלח לי אלוהים, אבל מה בדיוק הופך אותם למעניינים? העובדה שהם היו עם שירי ארצי בכיתה? ואולי זה הסרט שאמור היה להוכיח לעולם, אחרי הספר, תוכנית הבוקר, האודישנים למשחק שארצי חוותה כרצף של כשלונות, אולי זה הסרט שארצי מקווה שיוכיח לעולם שהיא באמת מוכשרת?
תמונת המחזור של ארצי. למה האנשים האלה צריכים לעניין אותי?
שירי ארצי של "החברים מהכיתה שלי" עדיין לא התעוררה מפנטזיית ה"פיים אנד גלורי" של "תלמה ילין", וגם הסיפורים של מילי אביטל על 90 אחוז דחיות, ההתנגדות הצינית של אסף הראל להסביר 'מה זאת הצלחה', או האבחנה של מיכל ינאי על כך שהחיים קצרים מכדי ללקק את הפצעים, כל אלה לא גורמים לה להתפכח. קוראים לזה להתבגר, ושירי ארצי כנראה עדיין לא שם.
מהבחינה הזאת, השאלה המעניינת בסרט היא לאו דווקא למה חלק מהחברים מהכיתה של ארצי הצליחו וחלק "נאלצים" להסתפק בעבודות נטולות זוהר או פרסום, השאלה היא למה שירי ארצי מרגישה כל כך לא מסופקת, כל כך מאוכזבת? מה הפך אותה לאדם שספירת המלאי שלו מסתכמת תמיד במינוס?
התשובה נמצאת בחלקים המעניינים היחידים בסרט, בשיחות של ארצי עם ההורים שלה, מילכה ושלמה. ממילכה היא מקבלת את התחושה שלהתפרסם זה מביש, אבא שלה מסביר לה, בצדק, שהיא מבלבלת בין מהות לתהילה, ושלאנשים לא באמת אכפת ממך, הם פשוט רוצים להתרגש. קאט. יש לנו את זה.
שירי ארצי היום היא תסריטאית, היא מרגישה שהיא מצאה את מקומה, יש הפי אנד, הכל בסדר. אם היא שוב תרגיש שהעולם פספס אותה, ומן הראוי לתקן את הטעות, היא תמיד יכולה ללכת ל"אח הגדול".
לפנייה לכתב/ת 
