עדיין הולך בשדות

משה שמיר (1921-2004) סופר, מחזאי, עיתונאי, פובליציסט, מבקר ספרות ופוליטיקאי ישראלי. זוכה פרס ישראל לספרות.

ספרו "הוא הלך בשדות" יצא לראשונה ב-1947 והפך לאחד מאבני הדרך של הספרות העברית במאה ה-20. הוא עתה יוצא במהדורה מחודשת וחגיגית בסדרת "עם הספר - פרוזה ישראלית" של "ידיעות ספרים"

פתיחה בקנטרה

בקנטרה כבר היה לילה, אך הקורפורל הקשיש, אפור- השׂער, כהנא, עדיין היה ממעך בידיו את גליון-הבוקר של העיתון העברי. בחוץ שאנה תחנת-הגבול. הקטר נשף אי-שם לפנים, כאילו היה טורח בגלגולו של עולם כולו. נערות חיל-העזר הגישו משקאות וכריכים במרחבי-הסטוים של התחנה. ואילו הקרונות היו ריקים לגמרי. תמה, שלא הושארה שמירה על החפצים.

אך הקורפורל הקשיש היה תקוע במקומו, שולח רגליו לפניו אל מתחת לספסל שכנגד ולש את העיתון בידיו. פתע עלה קול צעדים קצובים, מהירים, ה"אָם-פּיס" נכנסים לבדיקה. מיד תישמע שריקת הקטר והכל יידחקו לתוך הקרונות, לועסים, צוחקים, מריעים. כהנא הקשיש קירב את גליונו אל אור-המנורה הכחלחל. בקצהו היה הריבוע השחור.

משה שמיר. ספרו עדיין הולך בשדות הספרות

הוא עצם את עיניו. הריבוע השחור עמד בהן על רקע צהוב, מפעפע. דומה שליחש את הידיעה בעיניים עצומות: "אורי – מת מפצעיו – הידיעה נתאחרה – כבן 20 במותו – מילידי המקום – אָביו –: אי-שם –".

הוא ידע כי מעברו של הגליון מצטופף כבר טור של מודעות עטויות-שחורים. ליוסל ברומברג לא הספיקו מעותיו ולכן מודעתו היא קטנה ודחוּקה. בה כתוב: "כהנא, על אורי שלנו, עמך באֵבל - יוסל". "החברה החקלאית להספקה" מודעתה היא גדולה ביותר. זוכרים אותו מן הימים שהיה קונה אצלם טרקטורים בשביל משקי הארץ כולם... טור ארוך, צנום וצנוע, של מודעות שחורות ובכולן מוּבלט רבוּע: אורי, אורי - אורי.

מה היה, מה התרחש מתחת לחיוכי אורי, למבטי מיקה? שמעת אולי, כהנא, את שיחותיהם לילה, טיילת עמהם ליער, או הלכת עמהם להצגה יומית בעיר? איך הוא היה, בנך - בוטח, גברי, יודע, או תמים וטיפשי כתינוק? מה היא מיקה? אשה? ילדה? האם היא רצתה בכל זה? ראית אותה פעם עירומה? איך היא כאשה, איך היא כאשת-איש -אינך יודע, הא?

ואיך אורי שלך כגבר? אינך יודע למה מת אורי. אינך יודע למה אָהב את מיקה, שהרי איננה יפה כלל, וכל עובדות המטבח אינן סובלות אותה והכל היו מרכלים עליה תמיד, ואינך יודע אפילו אם אָהב אותה. ואולי לא אָהב אותה, ושמא באמת לא אָהב אותה.

ובנך - הנה הבט: תינוק-חתלתוּל כמו אורי, אחד השבּאבּ יעני, ופתאום אחת אשה (ילדונת בת עשרים!) מוסרת לו את חייה. אבל מוסרת! הפּעוט הזה הוא בשביל מישהו - עולם מלא. והוא פתאום מת. ומת כך שמשהו לופת אותך להיחנק ולהודות: אתה לא ידעת.

מאוחר כבר, קורפורל כהנא. הרכבת חורקת ויוצאת אל תוך הלילה המצרי הכבד והשחור. מתנועעים ברכבות וחוזרים מן החופשה. אדם חוזר למחנה עם אסון חדש בלב. ואתה אינך יודע דבר. ואיזו חמימות מתגנבת לתוך לבך בשעה שאתה חושב על הקמפּ, על קריית-הקמפּים הנרחבת במדבר.

מה נשאר בבית? מה טעם באלו שנשארו? ריבון-העולמים – קשישי – אילו הרגשות ציביליות ארורות! קורפורל כהנא פינה מקום לכושים שישבו עמו. הם שלפו כריכים מתוך כיסים תפוּחים ולעסוּם בפיות גדולים. הקורפורל הביט בעד החלון אל תוך הלילה. הרכבת דהרה אפלה ומואפלת.

רק לפנים, הרחק, פרצו ענני-גצים מתוך איזה לוע נסתר. נשימת-המדבר הכתה בקרונוֹת וחול דק נגרס בין השיניים, הקורפורל לעס את החול והקשיב בעיניים פקוחות איך זה נטחן בין לסתותיו. כהנא הושיט שתי ידיו אל מחוץ לחלון, כרוצה לקלוט מתנה שהושלכה למענו מן הרקיע. שום דבר לא צנח לקראתו. להיפך. העיתון נשמט מידיו, ופרח לאורך החלונות האפלים ועדיין היה מלבין שעה קלה.

מתוך "הוא הלך בשדות", מאת משה שמיר, הוצאה מחודשת בידיעות ספרים, סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית