שיכון ותיקים

הזמר המזרחי החדש הוא הדיווה האולטימטיבית. נהוג להתלונן כי בז'אנר אין כמעט נשים, אבל כשחושבים על זה, הפלייליסט של אליקו לא בדיוק טובע בטסטוסטרון, הרי חולשים עליו אנשים משובצי יהלומים ומעוטרי מותגים, השוקדים על גינונים גרנדיוזיים ודרישות מפונקות. לא פלא שהם יקרים, הרי רק כדי להשלים את שגרת הטיפוח היומית זקוקים החבר'ה האלה לתכולתה של כספת קטנה.

אין בכך חדש, כוכבי פופ - בין אם הוא ים תיכוני, אלקטרוני או רוקיסטי - תמיד היו טווסים צבעוניים, זה מה שהפך אותם למעניינים כל כך. אלא שבמקרה של המוזיקה המזרחית יש סתירה נצחית בין השואו הזה למקורותיו האמיתיים של הז'אנר - בית הכנסת, השכונה הישנה והתחנה המרכזית. עולם של סדר ישן, שבו נשים היו נשים וגברים לא קישטו עצמם בזהב, לפחות לא בקטמון, השכונה שבה איציק קלה גדל בירושלים, ובה הוא מתגורר עד היום: "אף פעם לא שמתי על עצמי עגילים או שרשראות", אומר קלה, "ואם נכד שלי יבוא אליי עם דבר כזה, זה יפריע לי. אני לא חושב שבורא עולם רצה שנסדר גבות ונחמצן את השיער. הוא יצר גבר ואשה, אז למה לי לשנות את זה? אני לא כופה את דעותיי על אחרים, אבל זה מפריע לי".

תכשיטים הם לא רק ליופי, הם גם סמלי סטטוס.

"אין לי את השופוני אה נס הזה. כסף לא מסנוור אותי וגם לא זהב, כנראה ככה גדלתי. אני לא מחפש כסף, אלא איכות ואהבה. אני נוסע על וולוו משנת 2000, המכונית שלי שווה 32 אלף שקל, ואני מבסוט. לא מחפש את העוונטות. לא צריך את זה, נשמה".

שירה מזרחית היא תפילה. איציק קלה (צילום: כפיר חרבי)

מה דעתך על החקירה של קובי פרץ?

"צר לי מאוד לשמוע על זה. אני מקווה שהוא יצא מזה כי הוא חבר טוב שלי. שאלוהים יעזור לו".

גם לך היו חקירות מס.

"נכון, ואני יודע שזה לא פשוט, זה דבר קשה מאוד לאמן".

היו לך מיליון שקל במזומן?

(צוחק) "מיליון? גם מאה לא היה".

"כל החיים חיפשתי את הדברים האלה", אומר קלה, "הפשטות הזו, זה העמך, האנשים שלי. אבל הזמן עושה את שלו והדברים השתנו, גם במוזיקה. אם היית אומרת לי לפני עשר שנים שאעשה שיר בסגנון דאנס, לא הייתי מאמין. מבחינה קצבית שיניתי את הסגנון שלי, כי הקהל ביקש, אבל לא שיניתי את השירה האותנטית של איציק קלה. חשוב להבין, אגן הים התיכון זה ישראל, לבנון, סוריה, טורקיה ויוון והוא נשלט על שפת המקאמת".

המה?

"מקאם זה סולם שמתחלק להרבה קטעים. אם ישמיעו לך היום קונצרט של בטהובן יגידו לך שזה בדו מז'ור, אבל בשפה המזרחית יגידו לך, זה מקאמה חיג'ס, כי הסולם אצלנו מתפצל. זה לא שאני חלילה פרופסור, אבל את הדבר הזה למדתי על בוריו בבית הכנסת מילדות. הייתי קורא בתורה את הימים הנוראים, ולומד איך עושים את זה נכון. הזמרים הצעירים, אני אוהב את כולם, אבל הם לא יודעים מה זה מקאם. אם השירים שלהם נשמעים לך מונוטוני,

 כשאת עוצמת עיניים וכולם אותו דבר - זה בגלל שהם לא יודעים את זה. הם כולם שרים באותו סולם. יש בית ספר קטן מאוד בירושלים, היכל שלמה, שם לומדים חזנות ואני מבקש מכל הזמרים שילכו לשם, ללמוד את השפה. כי אחרת אתם תהיו מרובעים במוזיקה".

אז מה שיש היום, זה כבר לא מזרחי בעצם?

"זה משהו אחר, זה פופ. מזרחית זה לא מוזיקה ישראלית שיש לך או מזו'ר או מינור, אבל במזרחית טהורה יש גם רבעי טונים וחצאי טונים ושמינית טונים, שאני לא שומע היום. זה כמו שמישהו נוהג על מכונית בלי ללמוד תיאוריה, והוא לא יודע מה זה חד סטרי ודו סטרי ועקומה ימינה ושמאלה".

אתה יכול ללמד אנשים לשיר ככה?

"בוודאי. למדתי את זה בגיל עשר מגדול הנגנים בירושלים, רחמים עמר, מורי ורבי. כל החזנים הגדולים קמו על ברכיו והתמזל מזלי שהוא הכיר אותי. אבל אם תיקחי זמרים ביוון ובטורקיה יש להם קונסרבטוריון לזה, ואצלנו אין כלום. הייתי רוצה שהממסד יקים גוף שילמד מקאמת. אנשים לומדים תואר באוניברסיטה, אז למה לא את זה? והזמרים, במקום לעשות בשנה הראשונה סינגל, שילמדו אפילו חצי ממה שאני יודע".

אבל מה שהם שרים, זה מה שהקהל אוהב, לא?

"זה מפריע לי. הם מוכשרים ואני אוהב אותם אבל חבל. אני מציע לכל מי שחושב להיות זמר, שילך וילמד, בגלל זה כולם מוגבלים והשירה שלהם מונוטונית. הקול יפה אבל אין התפתחות, בורא עולם נתן לנו מוזיקה עם שורשים וחבל לבזבז את זה. שירה מזרחית היא תפילה לכל דבר, צריך ללמוד לעשות את זה נכון".

"זוהר היה זמר גדול, היה לו קול אדיר ושמיעה אבסולוטית למרות שהוא לא למד מוזיקה. הוא הושפע מאנדלוסיה. אני אוהב את אייל גולן והוא שר יפה מאוד, אבל קול במוזיקה התימנית זה רק זוהר ארגוב ועל זה אין עוררין, נקודה, סוף פסוק. הוא היה בא אליי בכל שבת ומבקש ללמוד מקאמת, הוא לא הספיק ללמוד עד הסוף. ראיתי את הבעיות שלו, לפעמים הוא היה ככה, את יודעת".

מסטול.

"כן, זה כאב לי מאוד אבל הוא היה מקסים".

גם אתה מאוד הצלחת, אבל לא הגבת בצורה דומה.

"זה כנראה עניין של אופי. אני חזק, לא משגע אותי כלום, רכב או פוזה, זה לא מסנוור אותי. אולי זה פועל יוצא של ילדות קשה".

כמה קשה?

"מאוד. לפעמים היינו הולכים לישון אחרי רק לחם ובצל, ועד היום אני לא אוכל הרבה, מההרגל. אבא שלי הלך לעולמו כשהייתי בן שלוש, ואמא שלי גידלה 12 ילדים לבד. היא עבדה בכל יום במשק בית מ־3:00 לפנות בוקר ועד 18:00 אצל ההורים של יוסי שריד. היא פרנסה את כולנו לבד, שחס וחלילה לא נידרדר. בחופשות הייתי הולך לעבוד בסופרמרקט ובמכולת. לא ידעתי מה זה מסעדה או משהו כזה".

היא רצתה שתהיה זמר?

"כן. הייתי כדורגלן קודם, בנוער של בית"ר, אבל היא אמרה - או שתלך למוזיקה או שאני לא אמא שלך. בכדורגל מחללים שבת, אז זמר היה המקצוע הכי טוב מבחינתה. היא גם הרגישה שאצליח בזה, וכמה שהיא צדקה. נכון, חוויתי ילדות קשה אבל ברוך השם, כשאני רואה את נכדיי וילדיי, אני נותן להם מכל טוב, שלא יחוו את זה גם. יש לי ארבע בנות, שלוש מהן נשואות, ושישה נכדים".

הרבה נשים סביבך כל חייך.

"כן, אשתי והבנות, הן תמיד מפנקות אותי. אין כמו בנות בעולם".

לדור שלך היו מאבקים לא פשוטים בדרך להכרה.

"היה קשה מאוד, כי הממסד לא הכיר במוזיקה שלנו בכלל. פעם היה רק רשת ב' וא', אפילו רדיו פיראטי לא היה. היום יש תחנות אזוריות, וגם בשאר התחנות שומעים הכל. אני מעולם לא נלחמתי וקיטרתי, ידעתי שיש מקומות שלא משמיעים אותי, אבל תמיד ידעתי מה אני שווה, ברוך השם. אין זמר שעשה יותר הופעות במועדונים במדינה הזו מאיציק קלה. ועם הזמן קרו דברים. לפני עשר שנים, קראו לי פתאום ברשת א' וביקשו שאגיש תוכנית עם ג'ו עמר ז"ל, זו היתה חוויה. אז אני לא מהנלחמים. החזנים והפייטנים בבית כנסת תמיד הכירו אותי, זה הספיק לי. ועד היום, אנשים שבאים לשמוע אותי באירועים יודעים שאני שר נכון, כי הם זוכרים את זה מהילדות שלהם".

היום טענת הקיפוח נשמעת לפעמים מהצד השני, של הרוקיסטים האשכנזים.

"קראתי את הכתבה של שלום חנוך ואביב גפן שדיברו על זה, אני מוקיר ואוהב אותם, אבל יש לי בקשה אישית - שלא ישכחו ש־50 שנה אנחנו היינו בגטו. לאנשים יש זיכרון קצר מאוד. יש במה לכולם, חנוך הוא מוזיקאי מדהים, אבל כנראה שקרה משהו וצריך לבדוק למה זה קרה. בעיניי הסיבה היא שהמוזיקה הזו מקפיצה, קצבית, הקהל אוהב אותה. זה לא בא על חשבון אף אחד אחר. וגלגלצ וגלי צה"ל עדיין שלהם, עם כל הכבוד".

• את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגיליון פנאי פלוס החדש