שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    המפסל במומו פוסל

    תערוכת הפסלים של דגה במוזיאון תל אביב חושפת פן חבוי ביצירתו, אך מעלה תהיות לגבי אותנטיות העבודות. אפילו חינניות רקדניותיו של האמן הצרפתי הדגול לא מחפות על חוסר הגיוון

    כבר ראינו את מרסל דושאן לוקח לליאונרדו את המונה-ליזה ומצייר לה שפם ואת אנדי וורהול משכפל דימויים של מרלין מונרו, והרי הפיסול היווני והרומי העתיק שאנו רואים במוזיאונים גם הוא ברובו מאוכלס בהעתקים. ובכל זאת, בעולם של בודריאר והסימולקרות נותרות התהיות: היכן נמתח הגבול בהצגת יצירות שאינן מקוריות? מהי חשיבות האותנטיות של יצירות? האם בעידננו רווי ההעתקים והשכפולים קיימת עוד משמעות לחתימתו האישית של האמן?

     

    שאלות אלו מהדהדות בחלל תערוכת הפיסול של אדגר דגה המוצגת במוזיאון תל-אביב. התערוכה חושפת פסלים שרובם ככולם העתקים ליצירותיו המקוריות של האמן הדגול, שבחייו לא הציג את פסליו ברבים מלבד אחד ויחיד.


    תערוכת הפסלים של דגה. רק עבודה אחת הוצגה בימי חייו

     

    רקדניות בגבס

    בשנת 2004 התגלו העבודות המוצגות בתערוכה - העתקי גבס שהוכנו מפסלי השעווה המקוריים של דגה, על ידי חברו הקרוב, פול אלבר ברתולומה. דגה האימפרסיוניסט ידוע לכולנו בעיקר בשל מדיום הציור. ציורי הרקדניות הפכו לסמל המסחרי שלו, אך למעשה מתגלה אמן שהיה לחלוטין רב-תחומי, צייר אך גם פסל, רשם, ואף משורר. חשיפה זו של הפן החבוי של עבודתו היא הזדמנות להעשיר ולהעמיק במכלול יצירתו ולחפוף את הקשר בין עבודתו בדו-ממד ובתלת-ממד.


    גרנד ערבסק. פיסול בתנועה

     

    דגה הוא מגדולי האימפרסיוניסטים, ידידו אדוארד מאנה חשף אותו לאוונגרד ולתפיסה של אמנות המציגה את החיים המודרניים. דגה החל לשים על הבימה את החיים עצמם, התבוננות דקדקנית בחיי היומיום תוך היותו מושפע מאד מאמני העבר. הוא נמשך למספר תמות כמו הרקדניות, המתרחצות, סוסים. זאת מתוך שאיפתו לבטא את החלל כמרחב התנועה, ואת התנועה עצמה, את תנועת הגוף החולף.

     

    ליידי דגה-גה

    חלל התערוכה מחולק לפי נושאים, רקדניות בהופעה, רקדניות מאחורי הקלעים, נשים, מתרחצות, סוסים ורוכביהם, וראשים. בחלל הראשון ניתן להתרשם מה"רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" מהמרתקים בין פסלי התערוכה. וגם היחיד שהוצג לקהל ב-1881. בזמנו הוא יצר סנסציה בשל השילוב בין חומרים מקובלים בפיסול כגון שעווה וחימר לבין אובייקטים ממשיים, אשר מעניקים לדמות מידה של אוטמטיות כגון שיער אמיתי, סרטי סאטן, בדים זולים ועוד.


    "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה". הערכים אצילים, הדמות גסה

     

    הרקדנית מוצגת כדמות כעורה למדי, לא סתם כינו אותה המבקרים "פרח ביבים". הריקוד מזוהה עם ערכים של יופי ואצילות ואילו זו מוצגת לפנינו כדמות גסה. יש להניח כי דגה ביקש להבליט את תובענות מקצועה, עינייה העצומות למחצה מרוכזות במאמץ תוך התבוננות פנימה והתייחדות.

     

    גרסת הפסל המוכרת היא מאוחרת יותר, שכן דגה המשיך לעבוד עליו. בתערוכה זו יציקת הברונזה הוכנה על פי פסל גבס מהמאה ה-19, שהתגלה לאחרונה ומתאר את גירסתו הראשונה של הפסל, המוכר כיום כיצירת מופת.


    מחיי הרקדניות. במרכז יצירתו של דגה

     

    הגרביים של אדגר

    החלל הבא מציג את הרקדניות בהופעה. דגה אמון היטב על נושא זה ומציגן במיומנות רבה. קבוצת פסלי הרקדניות מאחורי הקלעים מציגה את את העלמות ברגעי המנוחה והשחרור מן הלחץ הפיסי. "רקדנית מסדרת את כתפיות מחוכה", ונושא החוזר רבות "רקדנית גורבת את גרבה".

     

    הפוגה מסדרת הנשים מושגת עם המעבר לדמויות הסוסים - נושא מסורתי אהוב במיוחד על ציירי העבר. גם כאן דגה מתעניין בגוף הסוס והרוכב בתנועה, בעוצמה ובפראות של החיה תוך ניתוק מהתרחשות הסביבתית.


    "סוס עם ראש מורכן". הפוגה מדמויות הנשים

     

    הצבתם של הפסלים "בתנועה" של הרקדניות והסוסים בצורה עוקבת על מעין מבנה עגול היא בחירה טובה, אשר תורמת לתחושת הזרימה והתנועה העולה גם בפסלים עצמם.

     

    "המתרחצות" של דגה הן גלגול של תמה קלאסית במסורת האמנותית של נימפות ואלות, הרוחצות ומטפלות בגופן העירום בהקשרים שונים - היסטוריים, אירוטיים ואף פורנוגרפיים. דגה מציג את המתרחצות המודרניות, נשים פשוטות בסצנות רחצה אינטימיות.


    "האמבטיה". רגעים אינטימיים

     

    חותם במכחול

    לאמיצים ובעלי הסבלנות מחכה בסיום התערוכה הקרנה של סרט תיעודי בן 66 דקות אודות חייו ועבודתו של דגה. הסרט מעט מיושן ובאיכות ירודה, אך בהחלט מספק תמונה רחבה יותר למתעניינים.

     

    התערוכה מעניקה נופך נוסף להתרשמות מהאמן, עיקר כוחה הוא בחשיפת מדיום נוסף של אמן מכונן בתולדות האמנות. אפשר לראות בה תערוכה לכל המשפחה. הפסלים, אמנם "מאד יפים", אך דומים אחד לשני במראם. בודדים אלו המרשימים במיוחד ומושכים את תשומת הלב. אולי מיזוג בין ציורים ופסלים יכול היה להיות מעניין יותר. 


    הפסלים של דגה. הציורים היו מוסיפים צבע וגיוון

     

    בסופו של דבר נראה כי ביחס לציורים ולרישומים, הפיסול של דגה הוא משני במכלול עבודתו. לא בכדי לא הציג את הפסלים, אלא השתמש בהם כמודלים לציורים. זוהי חתימתו, באמצעות מכחול. והפסלים? הם אולי תוצר רוחו של דגה, גם אם לא מעשה ידיו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים