שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מי עוד מצדיק את בלאו וקם?
    עיתון "הארץ" מתעקש להשתמש בשיטות תעמולה פסולות כדי להצדיק צעדים לא ראויים של המקור, של הכתב ושלו עצמו

    "פרבדה" הזכור לטוב, עיתון המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, לא היה עושה זאת טוב יותר: עשרה עמודים ראשונים בהם 24 כתבות הקדיש עיתון "הארץ" למעצרה של הפטריוטית ענת קם. זאת כדי להצדיק אם כי בצורה עקיפה את המעשה, וכן להגן על הכתב האמיץ שנמלט מהארץ ומסרב לתת את הדין על מעשהו.

     

    שני כתבים זרים אורחים, שאינם בקיאים בנושא, "הוזמנו" גם הם לבקר את התנהלות המערכת המשפטית שהטילה צו איסור פרסום על הפרשה. לאף עיתונאי או כתב אורח החושב אחרת לא נמצא מקום בבמה המכובדת של העיתון.

     

    חבל שחלק ניכר מכתבי העיתון שסיקרו את הפרשה, מבלבלים בין המעשים הלא ראויים של קם ובלאו, לבין צו איסור הפרסום הזמני שהוציא שופט בישראל. היו בהם כאלה שהגדילו לעשות והקבילו בין האזרח האמריקני שהדליף את "מסמכי הפנטגון", דניאל אלסברג, לבין קם הצעירה, ובין עיתון "הניו-יורק טיימס" שפרסם את המסמכים ל"הארץ". אין דבר רחוק מכך.

     

    אלסברג העביר עבודת מחקר, ממנה עלה שהפנטגון מציג עמדה שקרית לציבור על המלחמה בוויטנאם. הוא לא מסר לעיתון מידע מבצעי המסכן חיילים או מבצעים אמריקנים. אלסברג לא נמלט מארצו. הוא נשאר במולדתו להגן על מעשיו. ה"ניו-יורק טיימס" תמך בו אך לא סייע לו לברוח מאימת התביעה. ואילו קם גנבה מסמכים מסווגים שחלקם עסקו במבצעים "חיים", לא רק את אלה ש"הזעיקו" את מצפונה.

     

    בלאו מחזיק במסמכים שחלקם הגדול אינם מעניינו של הציבור. הוא מתמקח בהשראת עיתונו עם שירות הביטחון על תנאי החזרת המידע הסודי הגנוב. הוא נמלט לחו"ל כנראה בסיוע ובמימון העיתון במקום להתייצב באומץ מול מערכת המשפט עליה הוא מתיימר להגן נוכח מה שלדידו היה הפרת צו בג"ץ, ולאפשר לשופט להחליט אם מעשהו מזכה אותו בצל"ש או במאסר.

     

    מדיניות עיתון "הארץ", המנסה להשוות בינו לבין "הניו-יורק טיימס" היא פאתטית ולא מחמיאה לעיתון האמריקני, שאמנם התייצב להגנת אלסברג אך לא סייע לו להימלט. העיתון אפשר לכתבים שלו ולכתבים אורחים להביע דעה אחרת לא מתוזמרת כפי שעשה "הארץ".

     

    ולעניין זכות הציבור לדעת: נניח שהגנת הדמוקרטיה אכן בערה בעצמותיה של ענת קם שגנבה את המסמכים ושל בלאו שקיבל אותם ופרסם מידע על פעילות שמבצע צה"ל בניגוד לצו בג"ץ. על כך אפשר להתווכח. יש נימוקים טובים המחייבים וטובים לא פחות השוללים פרסום פומבי כדרך הטובה ביותר לטפל בסוגיה זו. ומה עם שאר מאות המסמכים, ברובם מסווגים, שגנבה הגברת  ממקום עבודתה, והכתב בגיבוי עיתונו מסרב להחזיר? האם כל המסמכים מעידים על פעילות צה"לית בלתי חוקית? האם כולם נוגדים פסיקות בג"ץ? האם כל המסמכים שנגנבו נמצאים בקטגוריית "זכות הציבור לדעת"?

     

    ושאלה לסיום: נניח שעורך "הארץ" או בעליו מחזיק בכספת שלו מידע שאינו רוצה לשתף בו אחרים, למשל על מו"מ חשאי שמנהלים עם בעלי עיתון אחר בניסיון לגבש אסטרטגיה משותפת שמטרתה להכות עיתונים מתחרים. העובד המסור בלשכתו אינו מסכים עם תוכניות אלה, מצלם את החומר הרלבנטי ובהזדמנות זו גם חומרים אחרים שפרסומם עלול להזיק לעיתון, ומעביר אותם בהסתר לאחד מכתבי העיתון המתחרה. מעניין אם אז עיתון "הארץ" יגן על מעשה חיובי זה. זכות הציבור לדעת עומדת מעל לכל, הלא כן?

     

    דוד ארבל, בכיר לשעבר בקהילת המודיעין

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים