שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפרויקט יעבור לדום

    בלי סמים, בלי אלכוהול, בלי איחורים. עידן רייכל מספר על משמעת הברזל שהוא משליט על חברי הפרויקט שלו במסע ההופעות שלהם בעולם. ויש לו גם מה להגיד עליכם, הטוקבקיסטים

    לפני כחודש בלט עידן רייכל בהיעדרו מטקס פרסי אקו"ם. רייכל בן ה-32 לא הגיע לבית ציוני אמריקה בתל-אביב כדי לקבל את פרס "הישג השנה" עבור השיר האהוב "חלומות של אחרים", משום שהיה בעיצומה של אחת ממאות ההופעות שהוא עורך בתקופה האחרונה מעבר לים.

     

    גם לו הגיע, רייכל לא היה שומר את הפרס לעצמו. את 15 אלף השקלים בהם זכה הוא החליט לתרום לבית החולים "דנה" לילדים בתל-אביב. "הפרסים האלה מאוד מחמיאים ויפה להסתכל אחורה בעקבותיהם, אבל אני רואה אותם כפרסים קהילתיים כמעט", הוא מספר ל-ynet, "אלה פרסים שבסופו של דבר מגיעים מהציבור וטוב שהם יחזרו לשם".


    רייכל. "לוקח את הקלידים הצידה או עוצם את העיניים" (צילום: ירון ברנר)

     

    הפרס המכובד הגיע לרייכל בדיוק בזמן בו הוא מסכם ארבע שנים של הצלחה אדירה. ברור ששירים כמו "בואי" ו"הנך יפה" נצרבו בלקסיקון הישראלי כבר ב-2002, אך כבר ארבע שנים שהפרויקט של עידן רייכל מופיע ללא הפסקה מעבר לים, מפסטיבלים ענקיים בדרום אמריקה, דרך קולג'ים ובתי ספר נידחים בארצות הברית ועד לבמות מרהיבות באירופה.

     

    לא נופל למלכודות

    המסע המוצלח ביבשות הזרות הפכה את הכנופיה של רייכל לאחד ממופעי מוזיקת העולם המסקרנים שיש. חבורה מישראל, המורכבת ממוזיקאים ממוצאות שונים ומציגה הופעה מתוקתקת ומהוקצעת למהדרין. המסעות הארוכים והעמידה הבלתי פוסקת באור הזרקורים גרמה לרייכל, מעבר להיותו מוזיקאי, לשמש שלא בשליטתו כסוג של שגריר. זה שצריך להתמודד מול אלה שמבקשים להחרים אותו.

     

    "היינו עכשיו בהופעות בסיאטל שבארצות הברית ומבחוץ היו הפגנות וקריאות לחרם", הוא מגלה, "לא מדובר בהפגנות אלימות ולא צריך להתרגש מהן ברמה גבוהה. יצאתי לדבר עם המפגינים, לשמוע מה יש להם להגיד. תמיד מעניין לשמוע איך הם רואים אותנו מבחוץ".

     

    אתה מחויב לחשוף כך את הדעה הפוליטית שלך, דבר שהרבה מאוד אמנים ישראלים משתדלים להימנע ממנו בשנים האחרונות.

     

    "הדעה הפוליטית שלי לא רלוונטית. אני עומד בראש פרויקט שיש בו חברים בצדדים מאוד ימניים ואנשים שהם מאוד קיצוניים שמאלה, עד מירה עוואד. מה שכן חשוב לי זה להראות למפגינים כמה שיותר דעות שקיימות בישראל, לדבר עליהן וליצור איזשהו דו שיח. ברור ששיחה של 30 דקות מאחורי הקלעים לא תביא להסכמה, אבל חשוב שתהיה איזושהי תקשורת.

     

    "מבחינה תקשורתית, תמיד ישאלו מה הדעה שלי ואני תמיד אומר את דעתי הרלוונטית באותו הרגע. יש במדינה שלנו אמירות של ימין הזוי ויש אמירות של שמאל הזוי. מאוד חשוב לי לא ליפול למלכודת ולהשתמש באמירות האלה לטובת יחסי ציבור.

     

    "אני מאוד לא מעריך אמנים שמוכנים למכור את המדינה שלהם בשביל לקבל נקודות ביחסי ציבור. יש מצבים שאני חושב שהמדינה עושה טעויות חמורות מאוד ואני אגיד את זה. יש רגעים שאני חושב שהמדינה פועלת מאוד נכון, בניגוד לדעה של שאר העולם, וגם את זה אני אגיד.


    בהופעה. "הזמרות מקבלות את הקהל בפרצוף משך שעתיים" (צילום: דודו אזולאי)

     

    "אם אני חושב שיכולה לקום פה מדינה פלסטינית, זה לא אומר שאני שמאל קיצוני. באותה מידה, כמו שכמה אנשים, בהם שמעון פרס, דני גילרמן וגם אני, כתבו מאמרים לחו"ל שישראל לא יכולה לשקוט על שמונה שנים של הפצצות בישובי הדרום, אמירה כזו ממש לא הופכת אותי לימין. אני מאמין שאנחנו צריכים לבחון את הדברים על פי המציאות ולא על פי האג'נדה שהפוליטיקאים קובעים בקמפיין הבחירות שלהם".

     

    אפרופו פוליטיקאים, יכול להיות שהרעיון המצוין של הפרויקט של רייכל הגיע בכלל מהכנסת? בכהונה הראשונה של ביבי נתניהו כראש ממשלה, רייכל קרא מאמר של טומי לפיד ז"ל, אז עוד עיתונאי. לפיד פרסם את לוח הזמנים הצפוף של ראש הממשלה שכלל פגישה, דיון או ישיבה בכל רבע שעה, ביום שמתחיל בחמש לפנות בוקר ומסתיים ב-11 בלילה. בסופו של המאמר, לפיד הביע צער ושאל: "ומתי לאדוני ראש הממשלה יש בכלל זמן לחשוב?"

     

    תלישוּת יפה

    אותה שורה הפכה לדרך חיים עבור רייכל, כשהוא מנהיג להקה עקבית בת יותר מעשרה חברים, לה הוא משמש גם כאבא בדרכים. לצד העבודה האינסופית, רייכל קבע לעצמו כמה חוקים מהותיים אותם אף אחד לא רשאי לשבור. גם לא הוא עצמו. "אנחנו דוהרים על 200 קמ"ש בדרכים, וצריך להרגיש גם את הרגעים שאתה לא בדהירה, לדעת מה קורה מסביבך, לקחת זמן לחשוב", הוא אומר. "יום הנסיעה הוא יום נוראי עבורי", הוא מודה.  


    "כששואלים לדעתי, תמיד אומר את דעתי הרלוונטית לאותו רגע" (צילום: ירון ברנר)

     

    "אני לא סובל לנסוע. אני לא יודע מה גורם לי להרגיש ככה, אבל הבטן מתהפכת כשצריך לארוז דברים. יש משהו בדרך הזו שאין בה משמעות. מצד שני, זו חוויה מעניינת של תלישות יפה. בדרכים אין רלוונטיות איזה יום היום ומה השעה. זו חוויה שאנחנו לא רגילים לה. אנחנו רגילים לקום בבוקר להסתכל על השעון ולבדוק באיזו שעה הגיע האי-מייל.

     

    "אבל גם המעבר בין השגרה הזו חזרה הביתה תמיד הופך לי את הבטן ובגלל זה חשובים לי כל הדברים הקטנים במסע. חשוב לי שיהיה איתי אולפן נייד, מחשב לפטופ עם כרטיס קול טוב ומיקרופון טוב. חשוב לי לקחת איי פוד עם רמקולים וחשובה לי המוזיקה מהבית שאני מביא איתי".

     

    מלבד החפצים המוזיקליים שהופכים את הדרך נעימה יותר, רייכל מצויד בחוקים רציניים ומשמעת אותה הוא מנהיג על הלהקה, דרך בהחלט שונה ממה שרגילה תעשיית המוזיקה הישראלית. "החברים על הבמה ובדרכים צריכים להיות מוזיקאים טובים, שכל אחד מהם הוא פיגורה, כי כל אחד גם לוקח מתישהו את מרכז הבמה. האגו גם כמובן חשוב, כי אותם חברים מרכזיים לפעמים צריכים להיות בצדדים וללוות את האחרים.

     

    "חשוב לא פחות שיהיה צוות שאתה רוצה להיות איתו 22 שעות בדרכים, מלבד שעתיים על הבמה. לפעמים אתה יכול להתחבר לזמר מדהים אבל בגלל בעיית אגו הוא לא יכול ללוות את השאר. או עם מישהו שהוא מוכשר ואין לו בעיה של אגו, אבל אתה בשום אופן לא יכול לבלות איתו שישה שבועות בדרכים. אני חייב לציין שעכשיו יש לנו הרכב מאוד טוב מכל הבחינות. מאוד אנושי".

     

    ומה החוקים?

     

    "זו משמעת מאוד קשה. לפעמים מוזיקאים שרק מצטרפים לפרויקט, זה נראה להם מאוד קיצוני. אין סמים, אין אלכוהול בשעות מסוימות וזה לא משהו שאתה יכול להחליק. קרה כבר שמישהו הפר חוק מסוים ויום אחרי זה הוא טס הביתה. אין איחורים ובנות לא יוצאות לבד לברים. אני אחראי לאנשים האלה ואני לא רוצה לשמוע משתי זמרות שהן יצאו לבר באמצע הלילה במכסיקו. זה לא שאני משבית את השמחה, אבל צריכים בפרויקט איזושהי אחריות, בשביל שהכל יוכל לנשום.


    "בונו יודע מתי כל פנס דולק וכמה עולה כרטיס" (צילום: ירון ברנר)

     

    "לפני שנתיים קראתי ראיון עם בונו שסיפר שבעקבות המשבר הכלכלי באמריקה, חשוב ל-U2 לערוך הופעה ענקית שמצד אחד תהיה הופעת החלומות שלהם ושמצד שני מחיר כרטיס יהיה אפשרי, מהשורה הראשונה ועד האחרונה", הוא מוסיף, "ואז אמרתי לעצמי: 'זה פאקינג בונו! והוא מתעסק במחיר של הכרטיס!'.

     

    "ואז הבנתי שאין מה לעשות, האנשים האלה שמכוונים למעלה – חושבים על הכל. בונו יודע מתי כל פנס דולק וכמה עולה כל כרטיס. אנחנו לא רגילים לחיות בשיטה האמריקאית הזו, שאם אתה מאחר לחזרה, אתה משלם קנס. צפיתי בחזרה בארצות הברית, שם סקסופוניסט הגיע בחמש דקות איחור ושלחו אותו הביתה. לא עניין אותם כלום. אם החזרה בעשר בבוקר והגעת בעשר בבוקר - זה אומר שאיחרת. בעשר בבוקר אתם צריך להיות כבר אחרי הקפה ואחרי שכיוונת את הכלי. בעשר בבוקר מתחילים לנגן. בול".

     

    ואתה מצליח לעמוד בכל התנאים?

     

    "כל החברים מושכים אותי למעלה כשאני נופל. כי גם אני לא מתעורר לפעמים ב-4 לפנות בוקר אחרי ימים ארוכים בדרכים ויש אנשים שנותנים לי בראש על זה. זו כבר לא מערכת שאני מרגיש שצריך לסחוב אותה על הכתפיים".

     

    זה מעניין שהפכת לאבא של כולם, אבל על הבמה אתה רוב הזמן בצד.

     

    "אני לא יכול להתמודד עם מרכז הבמה. לפעמים, אחרי סאונד צ'ק ולפני שהקהל נכנס, אני יושב במקום של כברה או מאיה (קסאי ואברהם, זמרות בפרויקט א.ב) ואני רואה שהן מקבלות את כל הקהל בפרצוף במשך שעתיים רצופות. זה 'בוּסט' של אנרגיה שאני לא יכול להתמודד איתו. אני לוקח את הקלידים הצידה. מסתכל הצידה או עוצם את העיניים. אני לא יודע אם אפשר לפרשן את זה כצניעות או לא. זה קצת כמו שסטיבן שפילברג הוא לא בפרונט, הוא לא צריך להיות בשביל לחתום על היצירה שהוא מאמין בה".

     

    אבל בכל זאת הפכת לדמות.

     

    "כן, זה קצת כמו וודי אלן. לפעמים הוא לוקח את הפרונט, אבל אם הוא מרגיש שהוא לא צריך, אז הוא נשאר מאחורי הקלעים. אבל גם אז מזהים את היצירה שלו. אבל דברים כאלה קרו בעבר במוזיקה הישראלית, הם פשוט לא קרו בעולם הסלבריטאי שבו אנחנו חיים היום. נעמי שמר תמיד היתה בפרונט, אלתרמן היה דמות מרכזית וגם אהוד מנור".

     

    ונוח לך עם עולם הסלבריטאים?

     

    "המקום שלי הוא מאוד נוח. אני כמעט שלא משלם את המחיר, את הפפראצי שמציק ומחטט. אני לא דמות מעניינת מספיק בשביל זה".

     

    וטוקבקים אתה קורא?

     

    "כן. לפעמים שואלים אמנים אם הם עושים גוגל על עצמם ובשביל להישמע מגניבים הם אומרים: 'לא'. אבל אחד הכלים הכי חשובים שלך זה גוגל. לנו יש גוגל אוטומטי שעל כל איזכור שיש לנו בעולם, זה מגיע ישר למייל. זה המדד הכי חשוב.

     

    "בטוקבקים יש כותבים מבריקים. אנשים שכותבים שם הייתי מלהק לקמפיינים פרסומיים. מצד שני, הם לא מדד. אני לא יכול לדעת אם מישהו שיש לו בעיה אישית איתי רשם עשרה טוקבקים רעים ואני גם לא יכול לדעת, אולי היחצנית שלנו מפציצה בטוקבקים טובים. אני גם לא דמות שמעוררת יותר מדי טוקבקים. נראה לי שיהיו עשרה, או מקסימום שלושים לכתבה הזו. קוראים את זה ועוברים הלאה, זה לא מעניין. לא מפה תבוא הישועה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רייכל. "תמיד מעניין לשמוע איך רואים אותנו מבחוץ"
    צילום: ירון ברנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים