שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: AP

    בדרכים הכואבות של מטאליקה

    על הפחד להסתובב באוטובוסים, החיים כלהקת מטאל של בני 40 פלוס, המשברים הכואבים ביותר וסיבוב ההופעות הנוכחי. רגע לפני שהם נוחתים כאן, הצצה לחייהם הסוערים של חברי "מטאליקה"

    פחד, דאגה, מוות. אלה רק חלק מהתחושות שהציפו את ארבעת חברי להקת "מטאליקה" בשבועות האחרונים. בפעם הראשונה מזה 24 שנה, להקת המטאל הגדולה ביותר בכל הזמנים, הצטרכה להקיף את אירופה באוטובוסים. ענן האפר האיסלנדי ששיבש את שמי היבשת, קרקע גם את הלהקה. בפעם האחרונה שהם הקיפו את אירופה באוטובוסים גדולים, הם איבדו את החבר הכי טוב שלהם. בספטמבר 86' בסיסט הלהקה האהוב קליף ברטון, נהרג בתאונת אוטובוס מחרידה בשבדיה. ברטון, רק בן 24, נזרק מהחלון בעוד האוטובוס החליק והתהפך.

     

    זיכרונות מזוויעים: מטאליקה משחזרים את רגע המוות של קליף ברטון

     

    ברטון שכב במיטה באוטובוס שהיתה מיועדת לגיטריסט הלהקה קירק האמט. כמה שעות לפני המוות הנורא, חברי הלהקה ערכו הגרלה להחליט מי יקבל את המיטה הכי נוחה. ברטון זכה והודיע להאמט שהוא רוצה את המיטה שלו. התחושה שהאמט יכול היה למות במקומו של ברטון, לא עזבה אותו במשך 24 השנים האחרונות וכנראה גם לא תעזוב אותו כל חייו.

     

    "לא יכולתי להירגע", אמר השבוע הגיטריסט לסוכנויות הידיעות, "כשעלינו על האוטובוס בפעם הראשונה מזה שני עשורים ונסענו שעות ארוכות בלילה, הבנתי שהזיכרונות הרעים עדיין טבועים שם. עדיין לא התגברתי על הפחד שלי מאוטובוסים, אבל ההצגה חייבת להימשך".


    הטפילד. קעקועים בגיל 40 (צילום: Gettyimages/Imagebank)

     

    ההצגה ללא ברטון אכן נמשכה. מטאליקה, שבתחילת הדרך יכולה היתה להרשות לעצמה אולי

    שני צ'יזבורגרים לארוחת ערב של ארבעה, פרצה לכל פינה קטנה בעולם והפכה לאימפריית רוק. יכול להיות שאם ברטון היה עדיין בחבורה, דברים היו נראים אחרת.

     

    גם הזמר והמנהיג ג'יימס הטפילד מודה בכך. "אני בהחלט מאמין שהיתה איזושהי התנגדות מצידו של קליף לדברים שעשינו", הוא אמר למגזין "מטאל האמר" עם היציאה לסיבוב, "אני חושב שהאלבום השחור שלנו הוא אלבום אדיר ואני מעריך את העובדה שהיה לנו את ביצים ליצור אותו. אבל אני מאמין שקליף היה מכניס לעבודה דברים אחרים, הוא בטח היה גורם לגיטרת הבס שלו להישמע חזק הרבה יותר ומאתגר אותנו. אני חושב שהוא בטוח היה מתנגד לתקופה הרגועה שלנו יותר בשנות התשעים ולשני האלבומים: 'לואד' ו'רילואד'".


    האמט. עדיין הכי גדולים (צילום: Gettyimages/Imagebank)

     

    אבל ברטון כבר הרבה זמן לא איתם ורק המחשבות האינסופיות שהוא השאיר ממשיכות ללות אותם בדרכים. מסתבר שהם לא רק מוכנים לנוע אך ורק במטוסים, הם גם כמעט ולא מתראים יחד במהלך סיבובי ההופעות. לאחר כל כך הרבה הופעות, כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה מדינות, החברים החליטו להקל על עצמם ככל האפשר, במיוחד בסיבובים באירופה סביב אלבומם האחרון, "דת' מגנטיק'", אלבום שבעקבותיו הם גם ינחתו אצלנו ב-22 במאי.

     

    מנגנים את הלהיטים

    בסוף 2008 יצאו ארבעת החברים אל העולם הגדול במטרה לכבוש אותו

    שוב. זמן רב עבר מאז הלהקה יצאה לסיבוב אינטסיבי שכזה שימשיך גם עד סוף השנה הקרובה, אז יגיעו לאוסטרליה ולניו-זילנד. זו לא היתה משימה קלה, מטאליקה איכזבה הרבה מאוד מעריצים כשהוציאה את "St.Anger" האלבום הקודם, הלא מגובש והעמוס במשברים אישיים. בשנתיים האחרונות מטאליקה עשתה הכל בכדי לא לפגוע בקהל שוב. היא הכינה רשימת שירים מאוד נוסטלגית עבור ההופעות הרבות, רשימה אותה נזכה לשמוע גם במופע בישראל.

     

    שירים מ-"St. Anger" לא יהיו שם, הם יבצעו אולי שיר אחר מ-"Load" ושיר נוסף מ-"Reload", האלבומים שלהם משנות התשעים. כארבעה או חמישה שירים מתוך "דת' מגנטיק" וכל השאר יורכבו מהאלבומים של מטאליקה בשנות השמונים. הם כמובן לא יפספסו את השירה בציבור המרגשת של "Nothing Else Matters" או את השמחה האדירה ב-"Enter Sandman", שני להיטי העל מתוך האלבום השחור האלמותי.

     

    אבל ללא ספק הדגש בהופעות האחרונות של מטאליקה הוא על העבר, השורשים, השנים בהן הכל התחיל. כמו שני האלבומים הראשונים: "Kill Em' All" ו-"Ride The Lighting", וכמובן "Master Of Puppets", האלבום השלישי איתו הם פרצו לעולם ושיר הנושא הקלאסי מתוכו שנשאר עד היום השיר שבוצע הכי הרבה פעמים בכל ההופעות, מתחילת הדרך ועד היום. גם השיר "One" הפופולרי ביותר מתוך האלבום "And Justice For All", האלבום הראשון שנוצר ללא ברטון, לא מפספס הופעה.

     

    לאסוף את השברים

    בחזרה לדרכים. באמצע שנות הארבעים לחייהם כשכל אחד מהם הוא איש משפחה עם שני ילדים לפחות, הטפילד, אולריך, האמט וטרוחיליו מטיילים לרוב בנפרד, כל אחד עם יקיריו. כשהמתופף לארס אולריך למשל מגיע לאירופה הוא מעדיף להשתקע בארץ בה נולד, דנמרק, ולצאת לכל מופע במטוסו הפרטי יחד עם שלושת בניו וזוגתו הדנית, השחקנית קוני נילסן.

     

    "אנחנו לא עושים את זה בשביל לנקר עיניים", אומר אולריך למגזין "רולינג סטון" על דרך החיים המפוארת שלהם, "אלה בהחלט מותרות, אבל זה הכרחי. אם עדיין היינו נוסעים באוטובוס לכל מקום, אז לפחות לאחד מאיתנו כבר היה נמאס והכל היה מתפרק. אבל ככה זה נוח לכולנו, זה מרגיש לנו טוב כשאנחנו צריכים להיות יחד על הבמה".

     

    ללא ספק אולריך היה מוותר על רגעים רבים לצידם של חבריו, במיוחד לצד חברו להנהגה, ג'יימס הטפילד. מהיום הראשון בלהקה אפשר היה לחתוך את המתח בסכין בין שני מנהיגי הממלכה. ממכות של ממש כנערים שיכורים בתחילת שנות השמונים ועד לרגע שהטפילד עזב את אולריך מאחור בטריקת דלת והשאיר עתיד לא בטוח לגביי המשך חייה של הלהקה. אותו הרגע הוצג במה שהפך להיות החשיפה הגדולה ביותר שחברי הלהקה הציגו לחייהם הפרטיים והסוערים.

     

    קרב ענקים: הטפילד ואולריך מתקוטטים. מתוך הסרט "Some Kind Of Monster"

     

    הסרט הדוקומנטרי "Some Kind Of Monster" ("סוג של מפלצת", על פי שם שיר הלהקה) הפך לאחד התיעודים הנועזים ביותר בהיסטורית הרוק, כשהבמאים ג'ו ברלינר וברוס שינופסקי, מעריצי "מטאליקה", הפכו את המצלמות לחלק בלתי נפרד במשבר הגדול ביותר שעברה הלהקה בעוד היא מנסה לכתוב ולהקליט אלבום חדש. היחסים בין אולריך להטפילד הגיעו לקצה לאחר עזיבתו של הבסיסט ג'ייסון ניוסטד, הטפילד ניסה להפוך לאבא טוב יותר לילדיו, עזב את הלהקה והתחיל בגמילה מאלכוהול. אחרי שחזר, הם יצאו למסע חיפוש עבור בסיסט חדש. כל זה בעוד מלווה אותם פסיכיאטר צמוד בתקווה לחבר שוב את החתיכות שהתפרקו.


    הטפילד עם אולריך ברקע. שונאים סיפור אהבה (צילום: AFP)

     

    מאז חלפו חמש שנים ואלבום חדש ומצוין נוצר, למרות שעדיין לא כולם מרגישים בנוח עם התמונה שנחשפה למצלמות. "עד היום אני עדיין שואל את עצמי אם הסרט היה הדבר הנכון עבורנו", אמר באחרונה קירק האמט למגזין "קרנג" הבריטי, "אני אדם מאוד פרטי ונלחמתי הרבה בשביל לא ליצור את הסרט מלכתחילה, לא חשבתי שזה רעיון טוב ללהקה וגם לא לבריאות של ג'יימס. ברגע ששמעתי שג'יימס מאוד בעניין של המצלמות, הייתי המום".

     

    "אני חושב שהוא גאון ואני גם צריך להתמודד עם הגאונות שלו", הוסיף אולריך ל"רולינג סטון" ובכל זאת שיבח את החבר הכי טוב שלו, איתו כנראה תמיד ינהל יחסי אהבה-שנאה, "במבט לאחור, ג'יימס הטפילד, הבחור הרוטן, היתה דמות שהוא המציא בשביל להגן על הילד הפגיע שעבר כל כך הרבה רע. כשהוא נכנס לכל התהליך שמופיע בסרט הדוקומנטרי, הוא גם הצליח לשחרר את הדמות הזו ולהביא את ג'יימס האמיתי למרכז".

     

    החיים טובים בגיל 40

    אולריך צודק. להטפילד היה הרבה על מה לכעוס, במיוחד על שנותיו כילד. הוא נולד בקליפורניה להורים נוצרים אדוקים ועניים. אביו היה נהג משאית ואימו זמרת אופרה. בעקבות אמונתם, אמא ואבא הטפילד החליטו שלא להיעזר בחייהם ברופאים או בטיפול רפואי מסוג כלשהו, גם לא כשאימו של הטפילד, סינתיה, גססה למוות מסרטן. אבא וירג'יל מצדו לא נשאר בסביבה ונטש את המשפחה מאחור. 


    הטפילד. מילד דחוי לזמר ענק (צילום: Gettyimages/Imagebank)

     

    "לא הרשו לי לשבת בשיעורי בריאות בבית ספר", נזכר הטפילד במגזין "מטאל האמר", "לא הרשו לי ללמוד על גוף האדם או על מחלות. כשניסיתי להיבחן לקבוצת פוטבול, ביקשו מאיתנו להביא פתק מהרופא ואני הייתי צריך להסביר למאמן למה זה לא יקרה. הרגשתי ממש מנודה וילדים היו צוחקים עליי. כל מי שהיה עובר לידי היה מסתכל עלי כאילו אני סוג של פושע. זו היתה תקופה קשה, אבל בסופו של דבר היא גם גרמה לי לעצב את עצמי. כשאתה צעיר, אתה רוצה להיות בדיוק כמו כולם, אתה לא מעוניין להיות מיוחד. היום אני רואה את המיוחדות שהיתה לי אז שגרמה לי לאמץ ולחבק את הדרכים האישיות שבחרתי בחיים".

     

    הדרכים האישיות האלה יביאו את הטפילד לישראל בפעם השלישית, בעשור החמישי והמאושר ביותר בחייו ושום דבר לא יעצור אותו. מעניין שכמנהיג להקת המטאל הגדולה בעולם, רק בגיל 40 החל הטפילד להשתחרר ולקעקע את רוב גופו. ידיו המרשימות והגדולות מתמלאות באיורים ובכתובות ואחת מהן נושאת את הסיסמה: "Carpe Diem" ("תפוס את היום").

     

    "שנות הארבעים הן השנים הטובות ביותר עבורי עד כה", הוא מסביר ומסכם, "וזה מדהים עוד כמה הדברים יכולים להשתפר. תמיד נראה שיש עוד חתיכה נפלאה שמתגלה מתוך הפאזל".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטפילד. מאושר
    צילום: Getty Images imagebank
    אולריך. מנסה להירגע
    צילום: Getty Images imagebank
    האמט. לפעמים מתחרט
    לאתר ההטבות
    מומלצים