שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ג'יפים בהימלאיה: מסע עוצר נשימה
    בין יוני לספטמבר יש חלון הזדמנויות קצר שמאפשר לערוך טיול ג'יפים ברכס ההימלאיה המופלא. יגאל צור מספר מה מצפה למי שיבחר לצאת למסע בנוף הכי בראשיתי שיש, ומתאר את שני המסלולים הקלאסיים

    בכל שנה, כאשר מתקרבת עונת הקיץ, יש לא מעט חלמניים שמצלצלים אלי ושואלים: מבין שני מסלולי הג'יפים בהימלאיה, על איזה אתה ממליץ? התשובה לשאלה לא פשוטה. אני לא מכיר נוף בראשיתי יותר מסעיר, יותר מרשים, יותר מדהים מאשר בשני המסלולים האלה. זהו מדבר גבוה ועוצמתי, רכסים המתרוממים לגובה מרשים, צבעים חזקים של המסלע, ביום - כחול הכי כחול של השמיים, בלילה - כוכבים שרובצים ממש מעל, הכוח של מי השלגים והשיטפונות שזורמים, בצלילות הקריסטלית ובעכירות הטין שלהם, מנזרים טיבטיים הדבוקים למדרונות, חלקות קטנות מעובדות, דמויות האנשים שמגיעות מזמן אחר.

     

    למי שאינו מכיר, אסביר כי בצפון ההימלאיה יש שני מסלולי ג'יפים קלאסיים. הראשון בהם הוא מה שאקרא לו "מסלול מאנאלי-חבל לאדאק" והשני מסלול "קינור וספיטי". לאחרונה, אגב, נפתח מעבר הרים חדש שמאפשר אופציה נוספת ומחבר בין דרמסאלה למסלול של לאדאק. להערכתי אף ישראלי עדיין לא עשה אותו, כולל כותב שורות אלו.

     

    בין יוני לערך ועד סוף ספטמבר יש חלון הזדמנות קצר לטיולי הגי'פים בהימלאיה. מעברי ההרים שהיו סגורים כחצי שנה לערך נפתחו. אמנם בשפלת הגאנגס מדרום להימלאיה המונסון משתולל, אבל ברגע שעולים להרים, לרוב - ואני חוזר ואומר לרוב - אין גשם. וצריך להזדרז כי בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר הטמפטרטורות מתחילות לא לרדת כי אם לצנוח ולעיתים מעברי ההרים יכולים להיסגר בשלג מוקדם כבר באוקטובר.


    בדרך לעמק סנגלה במסלול ספיטי (צילומים: יגאל צור)

     

    הטבע מכין הפתעות

    ההודים התייחסו תמיד אל רכס ההימלאיה כאל משכן האלים. כאן ברכס הזה מצא נחמה במדיטציה שיווה, האל של ההרס, היוגי הגדול, לאחר מותה של אהובתו סאטי.

     

    סאטי, אשתו הראשונה של שיווה, התחתנה אתו בניגוד לרצון אביה. כשהאב ערך טקס קורבן גדול ולא הזמין אליו את בתו ואת שיווה, סאטי הגיעה בכל זאת, רבה עם אביה ושרפה את עצמה. שיווה המטורף מצער ערף את ראש אביה, רקד עם גווייתה המפוחמת, ונרגע רק אחרי שהאל ווישנו בא לעזרתו ופירק את הגופה ל-51 חתיכות שנפלו ברחבי הודו, במקומות שנהיו מוקדי צליינות. בספיטי נפלה האוזן של סאטי. היא עצמה נולדה מחדש לאב מבין יותר, ונהייתה פארוואטי, אשתו השנייה של שיווה.

     

    אני, בניגוד לשיווה, נפעם מכל רגע ביום אבל גם נושא איתי ענווה עמוקה אל הטבע האימתני של ההימאליה ולצידה חשש מתמיד שאני משתדל להקשיב לו היטב, שכן כגודל המקום כך גם גודל ההפתעות הלא-צפויות שמכין הטבע לאדם. מאחר והכול כאן בסדרי גודל אימתניים אז רק ניתן לדמיין מה יכול לקרות. בעיקר שיטפונות, מפולות בוץ ואבנים. לפני שנתיים ספרתי ב-12 יום שעברתי 18 מפולות בוץ, שאחת מהן סגרה את המעבר מספיטי למאנאלי לגמרי.


    מעבר קונזום-לה

     

    אז אם אני חייב לתת תשובה איזה משני המסלולים אני אוהב יותר, זהו המסלול של קינור וספיטי, שכן הוא מתחבר אל התחושות העמוקות ביותר שתיארתי. מבין השניים הוא מסלול שבו אתה לא רואה מרחוק את ההימלאיה אלא הם תמיד מתרוממים ישר מעליך, מצוקים והרים אימתניים, ולעיתים הם גם מתחתיך בנפילות, מדרונות של אלף ואלפיים מטרים תלולים.

     

    סיבה נוספת ופרוזאית יותר היא שהמסלול של מאנאלי-לאדאק מוכר יותר והוא גם ציר נסיעה - לא אומר עמוס, שכן זה תמיד יהיה מוגזם לומר על ההימלאיה - אבל עוברות בו משאיות אזרחיות וצבאיות, אוטובוסים מקרטעים שנושאים עימם תרמילאים וטיולי ג'יפים שבעיקר אינם בנהיגה עצמית והכי מעליב אלו הן הסוזוקי מארוטי הקטנות שחוצות כל נחל (כמעט, אם הן לא טובעות וחוסמות את הדרך) ומדלגות על אבנים לא פחות מאשר סובארו פשע מקומית.

     

    סיבה אחרת נדמית שולית, אבל היא חשובה מאין כמוה. למרות גבהים זהים (וכאן אנחנו מדברים על גבהים של מ-4,000 ועד 5,600 מטרים לערך במעברים הגבוהים ביותר) הרי שהמסלול של ספיטי רווי חמצן יותר. אין לי שום סיבה מדעית לכך אבל ההתאקלמות בו היא מתונה ונוחה יותר, אין צורך לקחת כדורים למניעת בצקת בראש. מה שנוח מאוד שכן אחרת כל רבע שעה רואים טור של גברים ישראלים שעומדים לשפת הדרך ומצוק ומזרזפים (הכדור משתן).

     

    במסלול של מאנאלי-לאדאק כדאי לקחת כדורים אלה לפחות בימים הראשונים. בנקודות קבועות, כמו למשל במחנה האוהלים של סארצ'ו, אני יודע שאחד או שניים לפחות יזדקקו לחמצן בלילה כדי להצליח להירדם ולא להתפתל מצד לצד כל הלילה עם כאבי ראש, כשהם בטוחים שהם הולכים למות כל רגע.


    מחנה אוהלים בסארצ'ו

     

    בכתבים העתיקים כתוב: "כמו שהשמש מייבשת את טל הבוקר כך חטאי האדם מתפוגגים למראה ההימלאיה". אין פלא שכל הרכס המופלא הזה משובץ מאות של מקדשים, מנזרים ומקומות התבודדות ועלייה לרגל, להינדואים ולבודהיסטים כאחד. מי שתיאר את זה יפה לא פחות היה הסופר הבריטי-הודי רודיארד קיפלינג שבילה לא מעט שנים בעיירה ההררית שימלה.

     

    הקטע הבא הוא מתוך ספרו הנפלא "קים": "לבסוף נכנסו לעולם בתוך עולם - עמק של פרסאות שבו הגבעות נוצרו מסתם פירורים ופסולת מברכי ההרים. יום של הליכה לא נשא אותם רחוק יותר משרגליו הכבולות של החולם נושאות אותו בסיוטיו. הם התייגעו שעות בעקיפת כתף סלע. 'ללא ספק האלים חיים כאן', אמר קים... 'זה לא מקום לבני אדם'".

     

    לא אתאר את שני המסלולים בפרוטרוט. אתן כמה מטעמים משניהם.

     

    מסלול מאנאלי-לאדאק

    עוזבים את מאנאלי ועמק קולו על הנינוחות התרמילאית שבהם ונכנסים אל עמק לאהול. זהו מעבר מתרבות הינדואית אל תרבות בודהיסטית כמו גם מעבר מיערות של אורן ואשוח אל נופים מדבריים צחיחים וגבוהים (אם כי עצים ממשיכים עד 3,300 מטרים!). בדרך - עצירה בקיילונג, בירת המחוז שסמוך לה נמצא גומפה (מנזר) קהארדונג.

     

    בהמשך עולים בדרך עם פיתולים אין סופיים כדי לחצות את מעבר באראלוצ'ה (4,880 מטרים) ואחר כך יורדים אל המקום שאין ברירה אלא לשהות בו, הוא סארצ'ו. זהו עמק שטוח שחוטף את הרוחות הכי פראיות שיש בין חמש לשמונה בערב ואחר כך סתם נהיה מקפיא. גם האוהלים הכי טובים עם שתי שמיכות פוך ובקבוק מים חמים על הרגליים לא עוזרים. זה גם המקום שמי שלא חטף קצת מחלת גובה סביר שיחטוף. חמש דקות חמצן לפני השינה יעזרו.

     

    יום למחרת עוברים עוד מעבר הרים ידוע בשם לאצ'ונג, שנמצא בסוף קניון מרהיב, כדי להגיע למישור מופלא שנקרא מוריי. זו רמה מוזרה שבה מסתובבים נוודים טיבטיים עם עדרי צאן ודזו (עירוב של יאק ופרה) לצד קבוצות של חמורי בר טיבטיים ומרמיטות שבקיץ מציצות מכל חור. בלב המישור נמצא אגם מלוח בשם טצו-קאר. שילוב משונה ופוטוגני של מלח לבן, ימה כחולה והרי גרניט מושלגים.


    דגלים מעל האגם המלוח של טצו קאר

     

    הכניסה אל אזור לאדאק מרשימה. עלייה תחילה אל מעבר טאג-לאנג (5,292 מטרים) וירידה - נסיעה לאורך נהר שוצף בין שני רכסים כמעט צמודים עם התרוממויות פראיות של סלעי משקע. אחר כך מתגלה פתאום נהר האינדוס והאזור הטיבטי של לאדאק. עולם מופלא של מנזרים, גומפות, צ'ורטנים, אבני מאני כתובות (אבנים עליהן מופיעה המילה אום או המאנטרה השלמה "אום מאני פאדמה הום" ועוד).

     

    העיר לה היא בסיס נוח לטיולים באזור. יש כאלו שיטענו להתמסחרות-יתר שלה. אלה שטוענים הם גם אלה שגרמו לכך. אבל עדיין היא ידידותית ונעימה עם מסעדות (פיצות, ספגטי, עוגות) וחנויות ספרים ובתי קפה.

     

    באילו מנזרים כדאי לבקר? יש עשרות. בין הקרובים כדאי לראות את מנזר טיקסיי, היושב במקום מרהיב; מנזר המיש, שיושב בקניון מבודד עם חומות אבני מאני מהיפות שיש מובילות אליו; מנזר שיי הסמוך לדרך, לא גדול ועם דמות בודהא גדולה במרכז.

     

    מה עוד כדאי לעשות? לצאת ליומיים לעמק נוברה עם הנופים עוצרי הנשימה שלו, כפריו ומנזרי דיסקיט והונדר, רפטינג על נהר האינדוס המרשים. בעיקר כי זאת הזדמנות לראות צורות גיאולוגיות מרהיבות מתוך הנהר וגם קצת להשתעשע אחרי מסע לא קל.


    הכפר קייבר, הגבוה בעולם

     

    מסלול קינור וספיטי

    ההתחלה היא בעיירה ההררית שימלה. נוף רגוע, טיילת הליכה מהודרת ונעימה, בתים קולוניאליים. בסוף המאה ה-19 זאת היתה לונדון בזעיר אנפין. ההמשך הוא לכפר קטן בשם טאנדאר. שם התחיל כל גידול התפוחים בהודו על ידי המיסיונר הנוצרי אמריקני שהפך גורו הודי בשם סאטיאנאנד סטוק, "הבאבא הנוצרי". פשוט מקסים. אפשר לעשות פנייה צדדית אל עבר סארהאן ומקדש בהימאקאלי שבה. זהו מקדש (חדש יחסית) לאלה קאלי הנוראית ואחד האחרונים שבהם עדיין מקריבים לה קורבנות.

     

    בהמשך עמק סאנגלה. הכביש שמוביל אליו הוא 18 ק"מ של עלייה מצמררת שערות עם מצוק של כקילומטר לצד הדרך (שאחר כך גם צריך לעשות חזרה). ממש בנקודה הכי צרה של הכביש, בתוך מערה, התמקם באבא (סאדהו, איש קדוש) לפני שנים רבות. איש חביב ושופע שמחה. חסיד אמיתי שמציע לכל עובר אורח ונוסע לעשן איתו צ'ילאם (כלי לעישון חשיש) ולקבל את ברכת הדרך. בעמק סאנגלה פזורים כפרים יפהפיים בין מטעי תפוחים וביניהם מבצבצים מקדשים הינדו-בודהיסטיים שבנויים בשילוב מעניין של עץ ואבן צפחה וזוקרים חרוטים מרובעים כלפי שמיים.

     

    נקודת האל-חזור במסלול, כלומר מכאן רק כיוון אחד עד מאנאלי, היא הכפר היפה קאלפה. מכאן מתחיל אחד מקטעי הנוף הדרמטיים ביותר בנסיעה לכיוון צפון-מערב לאורך נהר הסוטלאג' עד למקום בו הוא פוגש את נהר ספיטי. ממש מול המפגש מתרומם אחד המצוקים הגבוהים ביותר בעולם, מעל שלושה ק"מ. מנקודת המפגש של שניהם מתחיל קטע דרך עולה עם מספר הסיבובים הכי גדול שאני מכיר - אולי אפילו יותר מ-50 הסיבובים של מעבר הרוטהאנג לפני מאנאלי.

     

    בסיום המעלה הכפר המקסים נאקו, כפר טיבטי מסורתי, אחד מהכפרים הטיבטים הכי יפים בכל המרחב הגדול של מה שהיתה פעם טיבט הגדולה מצ'ינגהאי שבסין, דרך טיבט, ספיטי ועד לאדאק (תזכרו רק שעד 1924 לא שזפה עין מערבית את להאסה שבטיבט).


    הכפר קאלפה

     

    בהמשך - טאבו. חלק ממכריי הטיבטים אומרים שהדאלאי לאמה רוצה לפרוש לכאן כשהעת תגיע. קומפלקס מנזר הבוץ של טאבו הוא יפה, מרגש ומיוחד. המנזר עמוס בציורים טיבטיים עתיקים. פשוט מקום להישאר ולחקור, רצוי עם גיחה אל עמק פין. בהמשך מנזר דאנקאר במיקום מרהיב, העיירה קאזה שהיא בעיקר תחנת הדלק האחרונה (פעם אחת היה כל כך קר שאחרי שנהגי מכלית תדלקו הם ישבו בקבינה והדליקו אש מקרשים). סמוך אליה נמצא מנזר קי המעניין, שיושב גם על הדרך לכפרים קייבר וגטה, שבגובה 4,350 מטר הם הכפרים המיושבים הגבוהים בעולם!


    מנזר דאנקאר

     

    היציאה מעמק ספיטי עוברת את מעבר קונזום-לה, 4,551 מטר. בסוף אוגוסט האחרון היתה במעבר סופת שלג. דמיינו מדבר שיורד בו שלג! המעבר נסגר לתנועה מוטורית באמצע אוקטובר לערך. אפשר לרדת למאנאלי דרך מעבר הרוטאנג הידוע לשמצה בפיתולים ובפקקי התנועה שבו. מאנאלי ידועה לרבים. מקום לנוח, לאכול טוב, להסתובב, לפגוש אנשים ולחשוב מה הלאה.


    מנזר הבוץ הטיבטי של טאבו

     

    מידע שימושי

    עונה: כאמור, בקיץ מיוני עד ספטמבר, אולי אמצע אוקטובר.

    זמן: מ-12 יום לכל מסלול נפרד ועד 17-20 מחוברים.

    איך: לנוהגים בנהיגה

    עצמית לא מומלץ לבד, אלא דרך טיולים של חברות ישראליות, שהן טובות ורציניות.

    ג'יפים: יש מצויינים. טויוטה לנדקרוזר, פורד אנדוואר, סקורפיו ההודי מבית מהינדרה (שהוא בעיניי הכי מתאים, בעיקר נוחות ומיכל דלק ענק).

    לינה: יש מלונות קטנים, חלקם פשוטים אבל גם נהדרים. יש מלונות אוהלים מצויינים ויש מאהלים פשוטים. במאהלים מקבלים מים חמים בדלי.

    אוכל: הודי שחוזר על עצמו, אבל משובח.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דגלים טיבטיים על הדרך ללאדאק
    צילום: יגאל צור
    אחת מהגומפות באזור לה
    צילום: יגאל צור
    מבט אל לה והמצודה שמעליה
    צילום: יגאל צור
    ג'יפ שספג פגיעה בעת מפולת אבנים
    צילום: יגאל צור
    ילדה במנזר דאנקאר
    צילום: יגאל צור
    צילום: יגאל צור
    ממראות מסלול ספיטי
    צילום: יגאל צור
    צילום: יגאל צור
    בתוך מנזר הבוץ של טאבו
    צילום: יגאל צור
    מומלצים