שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקלון החילוני
    "החינוך העצמאי, שאינו מכיר בלימודי הליבה והאזרחות הוא יציר כפיהן של ממשלות בהן היה תמיד רוב חילוני". אריאנה מלמד מפנה אצבע מאשימה כלפי החילונים - האחראים לחיזיון המבעית בו רוב אזרחי המדינה לא יקחו חלק בשוק העבודה
    לא שנאת חרדים עומדת ביסוד דבריו האחרונים של רון חולדאי שעשו כותרות, כי אם חרדה משותפת לו ולחילונים רבים מאד מפני עתידם במדינה בה החרדים מתרבים והולכים, ולא הריבוי עצמו הוא שמדאיג כי אם התוצאות המאיימות: ריבואות אנשים בורים בתחומי הדעת הנחוצים להשתלבות בשוק העבודה. ריבואות לא-משתלבים, מלחכי פנכה ואוכלי קצבאות ממשלתיות. ללא ספק, חזיון מבעית.

     

    וכרגיל במקמותינו, התפתחה התכתשות מילולית טפשית לגמרי בין חולדאי לבין ח"כ גפני: זה מכביר מלים על חשיבות ההיכרות עם ביאליק, זה טוען שבוגרי המערכת החרדית מכירים את יהודה הלוי – כאילו נפנוף בשמות של משוררים, או הויכוח המעייף בו מושלכים בורא עולם וצ'רלס דרווין לזירת איגרוף הוא - הוא לב הבעיה.

     

    קל ונוח להיתפס לטעות הזאת, שהיא העיוורון הגדול ל חילונים בישראל: מי מהם שמניף אצבע מאשימה, אוטומטית ישלח אותה אל עבר פרצופו של הזולת, ה"אחר" ואולי אפילו האויב. קשה יותר, כמעט בלתי אפשרי, להכות על חטא אישי ולנעוץ את האצבע הזאת במקום היאה לה: בלב ליבה של ההתנהגות הפוליטית החילונית.

     

    ייתכן שהטעות הראשונית מצויה עוד בקואליציה הממשלתית הראשונה שהוקמה כאן, ובתרבות השלטון שהתפתחה ממנה: רוב ממשלות ישראל לא היו יכולות לקום ללא תמיכה של מי שכלל לא יכלו להקים ממשלה בעצמם – קרי, המפלגות הדתיות והחרדיות. רוב מקימי הממשלות בישראל בחרו בדתיים ובחרדים כפרטנרים נוחים, בדרך כלל בתירוץ אידיאולוגי (החובה לקדם את תהליך השלום, למשל) ושילמו בחפץ לב את מחיר הסחטנות החרדית בתמורה ליציבות שלטונית.

     

    ומה עשה הרוב החילוני? המשיך להצביע עבור המפלגות הללו, מתוך התעלמות מוחלטת מכך שיום אחרי הבחירות תיווצר כאן שוב קונסטלציה פוליטית שמעולם לא התכוון להצביע בעבורה, שכספי המסים שלו יוקצו למטרות שאינן ראויות בעיניו, שהנטל החברתי יושת עליו באופן שיכביד עליו עוד, עד לבחירות הבאות, בהן יקרה אותו דבר עצמו.

     

    מי אחראי?

    במחזוריות המדאיגה הזאת, נעלמה מעיני החילונים העובדה הפשוטה, שמי שאחראי כאן ל"כפייה דתית" הוא הם-עצמם ונבחרי הציבור שלהם. שהחינוך העצמאי, זה שאינו מכיר בלימודי ליבה ובחובה להנחיל ערכי אזרחות לתלמידים, הוא יציר כפיהן של ממשלות בהן היה תמיד רוב חילוני, אבל רוב שלא הספיק לצורך הקמת ממשלה ללא שותפות עם מפלגות דתיות וחרדיות.

     

    מעולם לא התקבל בישראל חוק דתי בתמיכתן של המפלגות הדתיות והחרדיות בלבד. מעולם לא הוקצו כאן כספים למטרות נלעגות כמו כביש-עוקף-עצמות או בדיקת חמץ במסעדות או תחבורה ציבורית נפרדת, מבלי שחילונים גמורים תמכו בו. בחריקת שינים, במיאוס, בהכרה שאי אפשר אחרת, בנסיון לשמור על הכסא.

     

    במצב העניינים הזה, ייתכנו רק שני פתרונות ראויים. האחד הוא שינוי שיטת המשטר מן היסוד וחתירה למשטר נשיאותי, בו ראש המדינה ממנה את שריו על פי שיקול דעתו, הפרלמנט שולט בתקציבים ואין דבר כזה "הצבעת אי אמון". מדינות לא פחות מפותחות מישראל – ארצות הברית וצרפת, למשל – מתנהלות לא רע באמצעות השיטה הזאת, אבל אין ממשלת קואליציה ישראלית שתוכל ליזום חקיקה לשינוי שיטת המשטר, מפני שאין בנמצא ממשלת קואליציה חילונית מובהקת.

     

    הפתרון השני קשה עוד יותר, משום שהוא כרוך בשינוי תודעתי עמוק, וזה בערך הדבר האחרון בו מעונין הבוחר הישראלי החילוני המנומנם. ביום
    בו יכיר הבוחר הזה שקואליציה חילונית-דתית יכולה אולי לטפל באיום האיראני אבל לא באיום החברתי שישראל ניצבת בפניו, יהיה עליו להודיע לנבחרי הציבור שלו כי מאס בשיטה בה הם חוברים לסחטני-כספים ונכנעים להם בחיוך. עוד יהיה עליו להבהיר כי ממשלת אחדות לאומית-חילונית שתיצור רפורמה מהותית בתקצוב החינוך ובהתניית התקצוב בלימודי-ליבה, היא היא הפתרון.

     

    כיוון שחולדאי מנומנם בדיוק כמו הבחור הממוצע, קל לו יותר להתבונן בקלונו של ביאליק במערכת החינוך החרדית מאשר בתמונה הגדולה, שהיא קלונם של החילונים במערכת הפוליטית כולה. עד מתי יימשך הקלון הזה?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    אריאנה מלמד
    צילום: גבי מנשה
    חולדאי. פתח תיבת פנדורה
    צילום: מיכאל קרמר
    מומלצים