מרצי תל אביב - רציתם חרם? קיבלתם

טננבאום העלה בפני חבר הנאמנים הצעת החלטה לבקש מסנאט האוניברסיטה לבדוק את הפעילות הפוליטית של מרצים הנעשית בשם האוניברסיטה: כמה מהם דרשו להטיל חרם על ישראל ועל האוניברסיטה שלהם, שממנה ומהכסף שתורמים לה אנשים כמו טננבאום הם אוכלים את לחמם. טענתו איננה נגד עמדותיהם הפוליטיות, אלא נגד העובדה שהם מנצלים את השיוך האקדמי שלהם כחברי סגל באוניברסיטת תל אביב כדי לקדם את החרם על ישראל ועל אוניברסיטה זו.

בישיבת חבר הנאמנים התפתח דיון בנושא, ורקטור האוניברסיטה, פרופ' קלפטר, הגן על החירות האקדמית של המרצים הללו והתנגד להביא את הצעתו של טננבאום להצבעה. טננבאום טען מנגד: "תוך שהוא מקשקש על חירות הבעת הדעה, הוא באופן אירוני שלל ממני את חירות הבעת הדעה, למרות שאבי ז"ל היה אחד מהאבות המייסדים של ידידי אוניברסיטת תל אביב בקנדה, וזה לחלוטין לא מקובל עלי".

עקב הפרשה ועל רקע פעילות קבוצה של מרצים נגד ישראל, טננבאום – חבר פעיל גם בחבר הבינלאומי של מרכז משה דיין באונ' תל אביב – מתכוון להעביר את תרומותיו לאוניברסיטת בר-אילן. הוא מתאר את עצמו כציוני נלהב ומבחין בין "חירות אקדמית" ובין פעילות פוליטית טהורה, ו"אם הם מתבטאים בין עמיתיהם אין לי עניין בכך. אך כשהם מחוץ לאוניברסיטה, טסים לאירופה, לקנדה ולארה"ב כדי להשתתף בפורומים פוליטיים ומנסים לשכנע את העולם להחרים את אוניברסיטת תל אביב המממנת אותם ואת פעילותם, זו פעילות פוליטית, לא אקדמית. שכיר אינו יכול לפעול נגד מי שמשלם את שכרו, ואם הוא עושה כך בארה"ב מוצדק לפטרו".

אלא שטננבאום אינו לבד, ויש עוד תורמים לאוניברסיטת תל אביב השותפים לדעתו ומתכוונים להיפרד ממנה.

גם אלן דרשוביץ, שקיבל תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, גינה במפורש את פעילותם של אקדמאים ישראלים הקוראים להחרים את ישראל, וציין במפורש שתי מרצות שחתמו לאחרונה על מכתב למוזיאון המדעים של בוסטון, ובו דרישה להחרים את ישראל. דרשוביץ קרא לכל אלה להחרים את אוניברסיטת תל אביב, ביתם האקדמי, ולהתפטר מתפקידיהם בה. עד כאן חלקים מהכתבה בג'רוסלם פוסט.

גבולותיו של חופש הדיבור

מה עולה מכל האמור? פשוט מאוד: יש מי שקורא להחרים את אוניברסיטת תל אביב, יש מי שמקבל זאת בהכנעה כסוג של חירות אקדמית, ויש מי שנענה לקריאה: התורם הציוני.

אלא שהשאלה איננה אודות חירות אקדמית, אלא של אחריות. מקובל על כולנו שיש חופש עיסוק, המעוגן בחוק יסוד. כל אדם יכול לבחור להיות נגר ולקדוח חורים כאוות נפשו. האם חירות זו מקנה לו רשות לקדוח בדופן ספינה בה הוא שט עם אחרים? על כולנו מקובל שיש לכל אדם חופש דיבור, אך האם הוא מתיר לו לצעוק "אש"!! באמצע הצגת תיאטרון, ללא סיבה, ולגרום למנוסה המונית שבה עלולים אנשים להידרס, להיחנק ולמות?

ובהקבלה, האם מותר לאיש אקדמיה שאינו מרוצה מההתנהגות הפוליטית של המוסד שלו לסכן את פרנסת עמיתיו ממניעים פוליטיים? אם משהו אינו מוצא חן בעיניו עומדות בפניו שלוש אפשרויות: האחת – לקבל את המצב ולהתמקד במחקריו, בהרצאותיו ובפרסומיו. השנייה – לנסות לשנות את מדיניות המוסד במעגלים שבהם מעצבים את המדיניות, והשלישית – במקרה של כשלון השנייה – לשחרר את עצמו מלהיות מזוהה עם המוסד, להתפטר ולמצוא מוסד טוב יותר ומתאים יותר לטעמו הפוליטי.

הדברים אמורים גם לגבי המדינה: כל מי שמדיניותה אינה מוצאת חן בעיניו יכול להמשיך בשגרת יומו ולהמתין לחילופי שלטון, לארגן מפלגה כדי לשנות את מדיניות המדינה בזירה הפוליטית שבה נקבעת המדיניות, או לשחרר את עצמו ממנה ולמצוא מקום אחר שבו מצפונו יהיה שקט יותר.

ולעמיתיי באקדמיה אומר: כל מי שקורא לחרם על המוסד שבו הוא עובד, אל יתפלא אם התורמים למוסד נענים לקריאתו ומושכים מהמוסד את תרומותיהם. בדומה לכך, כל מי שמגן באקדמיה על "החירות" לקרוא לחרם על מוסד, וכל מי שמסכים לכך אפילו בשתיקה, אל יופתע כשיגלה שתקציבי המוסד מצטמצמים כתוצאה ממשיכת תרומות. השתיקה בעניין החרם כמוה כתמיכה בו, ותמיכה בחרם זהה לקריאה לחרם.

ד"ר מרדכי קידר, יו"ר עמותת מוניטור האקדמיה הישראלית