שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    סוד כמוס לישי ולחומסקי

    מה חשב לעצמו הפקיד רם הדרג שמנע מחומסקי להכנס לישראל? שהביקורת שהשמיע היא בבחינת סוד כמוס? איזה קוף משלושת הקופים נושא היום אחרי ההחלטה המטומטמת הזאת, את דיוקנו של שר הפנים?

    אינני יודעת מה מבהיל יותר בהחלטה שלא להתיר את כניסתו של נועם חומסקי לישראל: ניצני הפאשיזם המובהקים שלה, או עוצמת האיוולת הממלכתית שבה. ואולי – אם נחשוב על כך ברצינות ובלי להתלהם – הפאשיזם חובר לאיוולת והשניים כרוכים זה בזה ומפחידים עד מאוד.

     

    מה חשב לעצמו הפקיד רם הדרג, או שמא קובע המדיניות הכניסה בכבודו ובעצמו, כשמנע מחומסקי לשאת דברים באוניברסיטת ביר זית? שהדברים לא ידועים? שהביקורת שהשמיע תדיר כלפי מדינת ישראל היא בבחינת סוד כמוס הזקוק לשופר בדמותו של האיש עצמו, ושאי אפשר יהיה לשמוע, לראות או לדעת מה הוא אומר אם כניסתו לא תותר? איזה קוף משלושת הקופים שבמשל העתיק נושא היום, אחרי ההחלטה המטומטמת הזאת, את דיוקנו של שר הפנים?

     

    ולביקורת עצמה: עשרות שנים של שיח ציבורי עילג ומאד לא אינטליגנטי יצרו כאן אווירה מחשבתית שבה אינטלקטואלים בעלי שם רשאים בהחלט להביע הזדהות מלאה עם מדינת ישראל, כולל כיבוש, התנחלויות, אפליה סיטונאית, דיכוי של עם אחר, תג מחיר וכהנא חי – ואז יתקבלו בזרועות פתוחות ויורעפו עליהם מנעמי כבוד וחיבה אין קץ מטעם השלטון. אך מי שלא אומר הן, מי שמעז להציב מול החברה הישראלית, אפילו באוניברסיטת ביר זית, את חולייה ואיוולתה ואי-מוסריותה שלה, נידון אוטומטית לגינוי כשונא ישראל, כאילו "ישראל" קיימת רק כאופציה אחת, זו שמזוהה אך ורק עם החוליים.

     

    במלים אחרות: בכל פעם שמתנפלים כאן על איש רוח ביקורתי, ההתנפלות אינה מוכיחה את צדקת טענותיהם של המתנפלים אלא רק את העובדה, שיש בידיהם הכוח הברוטאלי והעיוור להתנפל.

     

    בחסות תקנות הכניסה למדינה היהודית, שלעת עתה מתקיימת למורת רוחו של נועם חומסקי, אפשר בהחלט למנוע ממנו כניסה לישראל מעתה ועד עולם. אך בחסותה של מדינה דמוקרטית ומכוחו של חופש הביטוי, אפשר וצריך להמשיך להתווכח איתו עד שיעלה עשן, או עד שיהיה הסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים, או שיגיעו ימות המשיח. הוויכוח הזה הוא נשמת אפה של דמוקרטיה, אפילו מוגבלת ומקרטעת ומכוסה צווי-איסור-פרסום כמו זו הישראלית. ובוויכוח הזה יפסיד רק מי שינסה למנוע אותו.

     

    כדי להסיר ספק ולהימנע מנאצותיהם הפטריוטיות-לעילא של המגיבים, ובשל רדידותו של השיח הציבורי שמתקיים אצלנו, עלי לומר שאינני מדקלמת את דעותיו של חומסקי מתוך הסכמה, אבל העמדה הזאת אינה רלוונטית לזכותו להשמיע אותן, ולחובתה של הדמוקרטיה (המקרטעת) לאפשר לו לעשות כן, למרות שהדעות מאוסות בעיניה.

     

    אין חובה להקשיב, כמובן. המחזיקים בשלטון בעת הזאת יכולים לחבק את עצמם מתוך תחושה שמעשיהם נכונים וצודקים, שהם כובשים נאורים לעילא, שזכויות האנוש של העם הפלסטיני נשמרות כאתרוג וזכויותיו הפוליטיות מקבלות ביטוי מלא במחסומים. אבל אם הם באמת מאמינים כך, הם חייבים לתת לחומסקי ולאחרים להשמיע את קולם במקום לנסות לסתום להם את הפה: סתימת פיות היא נשק ברוטאלי של אנשים מבוהלים מחולשתם-שלהם, וגם לא נשק אפקטיבי מאוד. עובדה, חומסקי לא עמד על הפודיום בביר זית. מי לא יעמוד שם מחר בבוקר? ומי לא ייכנס לאוניברסיטת תל אביב? ומי לא יורשה להשמיע דעה בעיתון וברדיו ובטלויזיה? ובמה תשנה סתימת הפיות את המציאות המסוכסכת והרעה בה חיים גם הסותמים?

     

    זעקת קוזאקים נגזלים נשמעת כאן כל אימת שסטודנטים נלהבים מן השמאל האוטומטי ברחבי הגלובוס אומרים שישראל זה פויה. מסבירים ושגרירים מובהלים לאתר-ההתנגדות ובפיהם מלים רכות על פנינו היפות וצדקתנו הברורה כשמש, אבל מחר כבר יטיחו בפניהם "עובדה, לא נתתם לחומסקי לדבר, סימן שאתם באמת כאלה, בדיוק כמו שהוא אמר, וסימן שאתם מבוהלים".

     

    אף אחד משלושת הקופים של המשל לא יוכל להתמודד עם הטענה הזאת. למרבה הצער, אף אחד מאיתנו לא יוכל להתמודד עם הפאשיזם שבתוכנו באמצעות חותמת "אין כניסה" של משרד הפנים. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חומסקי. לא על הפודיום שלנו
    צילום: AP
    מומלצים