תגובה ציונית הולמת לחרם הפלסטיני

ההחרמה הפלסטינית לגיטימית. זכותם להפסיק את הקשר הכלכלי עם ההתנחלויות, אבל מאידך חובתה של ישראל לפעול באופן דומה. איך אמר פעם ראש ממשלתנו בנושא ההדדיות? "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". כשהערבים לא קונים סחורה מברקן, יהודים לא קונים עגבניות מעוג'א.

ערביי שכם וג'נין ימכרו את תוצרתם למדינת פלסטין האמיתית הנמצאת בירדן, ישראל תנתק את הקשר הגורדי והתלות העזתית בישראל ותסייע לפתוח את הכלכלה מעזה למצרים. כך גם תיפתר בעיית הסגר על עזה. מדינת ישראל תסתדר בלי התוצרת הפלסטינית, יש לקוות שגם הפלסטינים ישתחררו מהתלות בכלכלה הישראלית, וינהלו את חייהם בעצמם.

הערבים רגילים לעשות פעולות שפוגעות בסופו של דבר בהם. בתקופת ה"מרד הערבי הגדול" בין 1936-1939, הכריזו הערבים על שביתה כללית, עד שיתקבלו תביעותיהם להפסקה מוחלטת של העליה היהודית, לעצירה של הקמת יישובים בארץ ישראל ולהקמת מדינה ערבית. כוונת השביתה הייתה להכריח את הממשלה הבריטית להענות לתביעותיהם וגם למוטט את היישוב היהודי ולהביא עליו חורבן כלכלי. הוקמו "ועדות חרם" שתפקידן לנתק את הקשרים הכלכליים והחברתיים בין הערבים ליהודים, קמו ועדות נוער לאתר את הבוגדים ולהענישם. הסוחרים ובעלי המלאכה נעלו את בתי העסק, הפועלים הערבים לא עבדו במשקי היהודים והפלאחים לא מכרו תוצרת חקלאית ליהודים, אפילו נמל יפו נסגר.

התוצאה הייתה הפוכה: היא גרמה הפסדים עצומים לערבים, הביאה להרס מעמד הסוחרים ולאבטלה של בעלי המלאכה והפועלים.

לעומת זאת המשק העברי שגשג, את מקומו של הפועל הערבי תפס הפועל העברי, תנועת העבודה בא"י (כן, פעם מפלגת העבודה הובילה את הציונות) הכריזה על "כיבוש העבודה", הוקמו יישובי "חומה ומגדל" והיהודים הקימו את נמל תל אביב. בסופו של דבר חיפשו הערבים דרך לסגת ולרדת מהעץ.

בשנות הפיגועים הגדולים שבאו בעקבות הסכמי אוסלו הפסיקה ממשלת רבין את כניסת הפועלים הפלסטינים מעזה והחלה לייבא פועלים זרים מתאילנד, ששינו את מפת התעסוקה. האם לא הגיעה הזמן להשלמת המהפכה? לחנך את הנוער לכיבוש העבודה, ליעל את שיטותיה ולהופכה לטכנולוגית יותר. והעיקר לא להתבייש בעבודת הכפיים, בעבודה עברית.

לפיכך, צריך לראות בחרם הפלסטיני הזדמנות: הם לא קונים מאיתנו - אנחנו לא נקנה מהם. ממשלת ישראל צריכה לעודד לרכוש תוצרת עברית מברקן, ממישור אדומים וירקות מבקעת הירדן. הם טובים יותר, הם אמינים יותר והם באמת "כחול לבן".

"תעשיית השלום" של שמעון פרס רצתה להקים פארקים שבהם המעסיקים וההון יהיו יהודים והעובדים ערבים, אבל תמיד הפלסטינים בועטים בדלי המתמלא, כך הם פגעו שוב ושוב באזור התעשייה בארז שהביא פרנסה לאלפי עזתים והביאו לחיסולו, כך הם מנסים לפגוע היום בפארקי התעשייה הגדולים ביו"ש המספקים לעשרות אלפים מהם תעסוקה. הרי לסלאם פיאד לא חסר כסף, אבל האוכלוסייה הפלסטינית נאנקת תחת השאיפות הלאומניות הפלסטיניות. להם אין כנראה ברירה. הם יאכלו את מה שהם מבשלים.

עדי מינץ, יו"ר מליאת מועצת יש"ע