שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אבא, ספר לי סיפור
    מהחזיר ב"דירה להשכיר" דרך הבלון האדום ב"מעשה בחמישה בלונים" ועד ל"עץ הנדיב". יובל אלבשן על חמישה ספרי ילדים שטומנים בחובם מסרים חברתיים שגם הגדולים צריכים לשמוע

    בראש רשימת כל הספרים שלי (לא רק ספרי ילדים לגיל הרך ולא רק ספרים "חברתיים") עומד ספרה הנפלא של לאה גולדברג, "דירה להשכיר". אולי זה יפתיע את הקוראים הותיקים, אבל מדי שנה תלמידיי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית - אלה שלא ממש עונים להגדרת "הגיל הרך" - מתבקשים לקרוא את הספר לקראת השיעור הראשון שבמסגרתו אנו מנתחים את הסיפור.


    דירה להשכיר. מתאים גם לסטודנטים

     

    יש ספרים מחנכים, וחשוב שהספרים יחנכו ולא רק יגרמו הנאה אסטתית רגעית לקוראיהם, גם בעידן הפוסט כלומניקי שאנו חיים בו לכאורה. הספרות אינה רק שירות, אלא גם שליחות וככזו גם לה יש אחריות חברתית. "דירה להשכיר" מחנך לערכים נאצלים רבים שאין כאן מקום לכולם, ולכן אציין רק את עיקריהם.

     

    קודם כל להסתכל על בני אדם ולא רק על המראה החיצוני (בהקשר למשל של התרנגולת השמנה); לייחס פחות משקל למציאות הפיזית (היונה שבוחרת לגור בדירה על אף שהדירה אינה טובה בעיניה אלא השכנים); לראות את הטוב והחיובי בכל אדם; לכבד את האחר גם אם הוא שונה (ובעינינו מוגבל) והכורח להתאחד כחברה סביב ערכי יסוד של כבוד (ולכן במקרה של דחיית החזיר, בניגוד לשאר המקרים, כל הדיירים נעלבו, משום שזו אפלייה ברורה רק בשל צבע עור).

     

    נדמה לי שלא יד המקרה היא שהביאה את גולדברג לכתוב את הספר ב-1959, שנת השיא של מאבק השחורים בארה"ב לשוויון אזרחי והשנה בה התפרצו מאורעות וואדי סאליב. אבל הצידוק המרכזי אינו טמון בערכים הנאצלים, אלא בחריזה המופלאה והמתנגנת: " בעמק יפה בין כרמים ושדות..."

     

    עיר המקלט של שטקליס

    "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס הוא ספר נפלא למרות ארכאיותו. דני וחבריו רוצים לתקן את פצעי הגוף ובעיקר את פצעי הנפש שנגרמו לבובה אלישבע מדי "אמא שלה", הילדה רותי. הם יוצאים מחדר הילדים, עוברים במסע ארוך דרך נופים משונים ומגיעים אל האי "אולי", שם הם פוגשים ברופא הגדול שמקשיב ומתקן.


    המסע אל האי אולי. תקווה לא רק לשבורים

     

    שטקליס בונה פה עיר מקלט ("לדעתי זאת הוכחה שיש לאנשים לבבות"/ אני לא מבין על מה אתם מדברים, אמר דני/ אין דבר, ענה קוץ, את מה שאינך מבין היום, תבין מחר"), ונותנת תקווה לא רק לבובות שבורות יד ולב, אלא ל"כל הנכים והשבורים, הרצוצים והמרוטים", שצריכים תיקון ומאמינים בגאולה.

     

    בתי הבכורה הייתה תמיד מתחייכת כשהייתי מגיע לקטע שבו אלישבע הבובה מסיימת לספר את סיפורה והרופא אומר בקול גדול: "ועכשו נתקן אותך, אלישבע, עצמי את עינייך. והיא עצמה את עיניה והוא נשק לה, פעם על עינה השמאלית ופעם על עינה הימנית". והעולם, כך תמיד היה נדמה לי, היה מצטרף לחיוכה המנחם.

     

    כשהתחלתי לעסוק בעריכת דין קהילתית ונשביתי ברעיונות שיטת ההעצמה הטיפולית, מצאתי בסיפור הזה גם את עקרונותיה: הפתרונות לא נמצאים אצל אנשי מקצוע "אחרים", שכן אין באמת הפרדה בין הבעיה לפתרון כשהראשונה היא אצל הצד מוחלש והשני אצל הצד המושיע. להיפך. כוחות התיקון נמצאים בבובה אלישבע פנימה והרופא רק משחרר אותם. ושוב: "את מה שאינך מבין היום, תבין מחר". אתה עצמך בכוחותיך שלך. תודו שזה יפה.

     

    גזר הסולידריות

    הספר הבא הוא "סבא אליעזר והגזר" של לוין קיפניס. סיפור נפלא זה מתבסס כנראה על אגדה עממית, אבל קיפניס מלביש אותו לבוש עברי קצבי וקל שהופך את הקריאה בו לחוויה זורמת. החזרה על המשפטים "משוך בגזר, משוך בגזר..." מבטיחים את השתתפות הילדים הקטנים במעשה הקריאה.


    אליעזר והגזר. חיכו רק לעכבר

     

    הסיפור פשוט לכאורה: גזר גדול מימדים שאף אחד לא מצליח להוציאו – לא הסבא, לא הסבתא, לא אביגיל, לא הכלב ולא החתול, ורק כשהעכבר הקטן מצטרף אליהם הם מצליחים לחלצו מהאדמה ולספק ארוחה לכולם.

     

    גם ספר זה מעביר מסרים חברתיים, וגם הוא עושה זאת בצורה לא מטיפנית כמו קודמיו - החל מהכורח להתאחד ולפעול בסולידריות חברתית כדי שהרווחה של כולם תגדל, וכלה בעובדה שדווקא היצור הקטן והחלש ביותר הוא שהביא את השינוי ומכאן החשיבות להתאחד - לא רק אלה שדומים אחד לשני בכוחותיהם, אלא גם עם אלה ששונים ונדמים כחלשים. לטובת כולנו.

     

    זה סופו של כל בלון

    "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות מספר על חמישה ילדים ולהם חמישה בלונים. כל ילד מאבד את הבלון שלו בדרך אחרת. אחד פוגש בקוץ, השני סומך על אביו שמנפח את הבלון יותר מדי עד שהוא מתפוצץ, את השלישי נושאת הרוח וכולי. בכל פעם הילדים מנוחמים על ידי המבוגרים ש"זה סופו של כל בלון".

     

    רות סיפרה באחד מהראיונות שנערכו עימה ש"הבלונים הם החלומות והחלומות מתנפצים. רק אחד נשאר: הבלון האדום. ואני לא יודעת איפה הוא. הרוח נשאה אותו, תרתי משמע, והוא ממשיך לרחף. לאן שהרוח תישא אותי, לשם אגיע". במסגרת השיחות שלי עם ילדיי חזרנו תמיד לבלון האדום ולעובדה שלא התפוצץ, אלא רק מחייב את הרוצה בו להתאמץ.

     

    וכך הילדים לומדים אמנם גם מהן פרידה ואכזבה, אבל המסר המרכזי כאן על הכורח להמשיך ולחלום ולא לוותר על החלומות גם אם בחוץ יש קוצים ורוחות. אי שם בחוץ מרחף לו הבלון האדום ואין טעם לחיות בלי לנסות ולהגיע אליו ולכל הפחות להפריחו לאוויר. החובה לנסות ולא להרפות ידיים מהכשלונות היא מסר אקוטי, לא רק לילדים שבינינו.

     

    נדיב אבל בעייתי

    הספר האחרון הוא "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין. אני מביא אותו ברשימה זו לא בקלות. כשילדיי היו קטנטנים הם אהבו אותו מאוד. אני ממש לא. הספר קל לקריאה וקל להבנה ומשום כך אי אפשר להתעלם ממנו, אבל דווקא תכונות אלה הופכות אותו לבעייתי בגלל מסריו.

      

    העלילה עוסקת באהבתו העצומה של עץ כלפי ילד ובנכונותו להעניק לו הכול ללא תנאי – עלים, פירות, צל ואפילו את גזעו, כשהילד רק דורש ודורש. משום מה הפך הספר לאהבה ללא תנאי, אבל בראייתי מדובר בסיפור עצוב על ניצול על ידי קרובים (בני זוג לרוב). המקריב הקורבן (ולא בכדי בגרסא האנגלית העץ הוא נקבה) נותן לאחר לנצלו רק כדי לזכות במה שהוא קורא אהבה.

     

    כשילדיי קצת יותר גדלו, ניצלתי את הספר כדי לדבר איתם על הטעויות שעושה העץ ועל חוסר המוסריות של הילד שלא מהסס לקחת (ובעיני לעשוק) בגלל קורבנות העץ. אני רוצה לקוות שלזה כיוון הסופר באופן חתרני, ולא לעוד סיפור שמחנך דור חדש של מדוכאים ומשרתים לקבל את הדיכוי כחלק מה"אהבה" ומה"בחירה" שלהם כמו שעד היום קורה עם נשים רבות, רבות מדי.

     

    יובל אלבשן פרסם לאחרונה את ספר הילדים "בוטן העכבר והדבק האכזר" בהוצאת הקיבוץ המאוחד

     

    לכל מדורי "ספרים על הסכין" לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שלום בר טל
    אלבשן. מסרים קשים בכריכה רכה
    צילום: שלום בר טל
    לאתר ההטבות
    מומלצים