שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לא מהחרם תצמח לפלסטינים הישועה
    המנהיגים הפלסטינים מוכיחים שוב שפניהם לא להשקעה בפיתוח ובצמיחה, אלא בהפניית אצבע מאשימה לישראל

    למקרא טורו של אפרים דוידי, "החרם הפלסטיני טוב לישראל", נזכרתי בסיפור תלמודי (מסכת עבודה זרה דף ב ע"ב) על מלכות רומי ומלכות פרס, שיבואו ביום הדין לפני הקב"ה ויפרטו לפניו את פועלן בעולם הזה באמרן: "כל מה שעשינו, לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה".

     

    כנראה שדוידי לא באמת זקוק למספרים ולעובדות כדי לקבוע שבשנות השלטון הישראלי ביש"ע התפתח "כיבוש קולוניאלי" שבו "השטחים היו לשוק שבוי לסחורות ישראליות והכובש הצבאי מנע כל אפשרות של פיתוח משקי – כולל איסור על הקמת תעשיות שעלולות היו להתחרות בתעשיות הישראליות. הנוסחה הקולוניאלית המנצחת הייתה: סחורות (ישראליות) ביוקר תמורות עובדים (פלסטיניים) בזול". אך לפי דו"ח הלמ"ס בין השנים 1968 ל-1972 ירד שיעור האבטלה ביו"ש מ-11% ל-1%, (מ-17% ל-2% בעזה), ההכנסה הלאומית הפנויה (במחירים קבועים) גדלה בכ-16% בממוצע לשנה ביו"ש (20% בעזה), והצריכה הפרטית ביו"ש גדלה בממוצע ב-13% לשנה (15% בעזה).

     

    בעקבות מלחמת יום כיפור, ירד קצב הגידול השנתי של ההכנסה הפנויה בשנים 1973-1980 ל-9% ביו"ש (6% בעזה) בממוצע - עדיין כפול מהשיעור המקביל בישראל. הצריכה הפרטית גדלה בתקופה זו ביש"ע בכ-3% לשנה בממוצע.

     

    ב-1987 גרמה האינתיפאדה הראשונה לירידה בקצב הגידול השנתי הממוצע של ההכנסה הלאומית הפנויה בשנתיים שלאחר מכן ביו"ש, (מינוס 4% בעזה). דיכוי האינתיפאדה הביא להתאוששות כלכלית, ובשנים 1989-1991 נרשם גידול בהכנסה הלאומית הפנויה ביו"ש בשיעור של 7% (6% בעזה). סיום האינתיפאדה הביא לתוצאות מרשימות עוד יותר. בין 1991-1993 גדלה ההכנסה הלאומית הפנויה ביו"ש בשיעור ממוצע של 13% לשנה (10% בעזה).

     

    בסך הכל, בכל שנות ה"כיבוש הקולוניאלי" עד 1993 עמד שיעור הגידול השנתי הממוצע של ההכנסה הלאומית הפנויה ביו"ש על כ-7% (6% בעזה), ושיעור הגידול הממוצע של הצריכה הפרטית עמד על כ-4% לשנה. לא למותר לציין שעד ה"כיבוש" לא היה ביש"ע אפילו מוסד אחד להשכלה גבוהה, ובשנות ה"כיבוש" קמו שבעה מוסדות כאלה. ה"כיבוש" גם העלה את תוחלת החיים של ערביי יש"ע ב-20 שנה.

     

    "סיום הכיבוש" ב-1993 יצר ביש"ע משטר רצחני, דיקטטורי, טרוריסטי, מושחת וקלפטוקרטי. מנתונים על האינדיקטורים הכלכליים של הרשות, לא מטעם הלמ"ס הפלסטינית אלא מדו"חות הבנק העולמי ומחקרי פרופ' מדיסון מאוניברסיטת גרונינגן, עולה שבין 1994-1998 קטנה ההכנסה לנפש ביש"ע בכ-15%. באינתיפאדה השנייה (1999-2004) הגיעה האבטלה ברשות לשיא של כ-25%, ושיעור העניים באוכלוסייה (בעלי הכנסה של כדולר וחצי ליום) הגיע לכ-63%.

     

    כלומר, בשנות "הכיבוש הכלכלי" של ישראל, צמחה כלכלת יש"ע בשיעורים שלא נודעו בעולם, ואילו בשנות הרשות נרשמה הידרדרות קטסטרופאלית. הפרדוקס מתעצם כשמביאים בחשבון את הסיוע הבינלאומי הנדיב שקיבלה הרשות מהמדינות התורמות. 

     

    על פי הערכות קרן המטבע הבינ"ל וגופים נוספים, גם ללא הסיוע הוותיק מאונר"א ותקבולי ה"דעווא" (צדקה אסלאמית), מחזיקים ערביי יש"ע בשיא עולמי בסיוע לנפש מהעולם. עד 2005 הוא הסתכם כנראה בלמעלה מ-10 מיליארד דולר. כיצד הצליחו ערביי יש"ע לצמוח בשיעורים פנטסטיים בשנות "הכיבוש הקולוניאלי", והידרדרו לעוני מנוון דווקא בשנות האוטונומיה, חרף הסיוע הנדיב הזורם אליהם בקביעות מהעולם?

     

    להשוואה, מדינת ישראל קמה בתנאים קשים בהרבה, תוך כדי מלחמה (שבה נהרגו כ-6,000 חיילים). היישוב היהודי, שמנה ב-1948 כ-600 אלף נפש, קלט תוך כשנתיים מיליון וחצי עולים חסרי כל (ניצולי שואה ופליטים ממדינות ערב). ממדינה ענייה ונחשלת צמחה ישראל והייתה למעצמה כלכלית, מדעית וטכנולוגית, עם הכנסה ממוצעת לנפש הגבוהה ביותר במזה"ת (ובינונית במושגים אירופיים), וכל זאת תוך מצור צבאי וסדרת מלחמות קשות שלהן נוסף גם מצור כלכלי בדמות "החרם הערבי". הסיוע הבינ"ל שקיבלה ישראל בשנותיה הראשונות מגוחך ממש בהשוואה לסכומים הדמיוניים שקיבלה הרשות.

     

    אלמלא היו ערביי יש"ע משקיעים את הסיוע מהעולם בטרור במקום בפיתוח וצמיחה, אלמלא היו מנהיגיהם אכולי שחיתות ושנאה, ואלמלא היו מנסים ללמוד מישראל במקום לילל על מסכנותם ולהאשים אותה בכל תחלואיהם, היה מצבם טוב בהרבה.

     

    ד"ר מרדכי א' שורץ, המחלקה לכלכלה וניהול, האוניברסיטה הפתוחה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחרימים. ואיפה הצמיחה?
    צילום: עסאם רימאווי
    מומלצים