מגבעת לא עושה אותך חב"דניק

מדי פעם בפעם, כשהשיחה מגיעה לנקודה מסוימת ואני נשאל "אז מה, אתה חבדני"ק?" אני עונה קצת בביישנות, וממש לא בהשלמה "עדיין לא", או "הלוואי והייתי".

כמי שעבר את "מסלול ההסמכה" החב"דניקי המלא - שכולל לימודים בישיבות הנחשבות ביותר, שמיעת שיעורים מפי גדולי הדמויות בחסידות, וישיבה מצטברת של מאות שעות בלילות החיזוק הקרואים "התוועדות" עם גדולי המשפיעים - אני משער שאני אכן יודע מה זה באמת להיות חבדני"ק, והיכן אני ממוקם מול התואר הנ"ל.

כי כשם שלא כל אדם יכול לשאת את התואר דוקטור או פרופסור, אלא רק מי שהוכשר לשם כך ועבר את הבחינות הנדרשות, וכשם שלא יספיק לו ללבוש חלוק לבן או להיוולד לאם בעלת תואר שלישי, כך למיטב הבנתי לא יכול כל אדם לשאת את התואר המחייב והמחוב"ד פשוט על-ידי חבישת המגבעת או יציאה מבטן אם חסידת חב"ד.

סדר היום החב"די, מעבר לאורח חיים חרדי ביותר, כולל בתוכו טבילה יומית במקווה, לימוד חסידות כהכנה לפני התפילה, תפילה מתוך התבוננות הנקראת "תפילה בעבודה", לימודי חת"ת (חומש, תהילים, תניא), לימוד שלושה פרקי רמב"ם ביום, שיעורי "היום יום", וכל הזמן לפעול במודעות להוראותיו האינסופיות של הרבי ושל ששת האדמורי"ם שלפניו. והכל מתוך שגרת היום יום וטרדות הפרנסה.

לטעום מהדייסה

אז אני עדיין לא שם, אבל ייתכן שהסיבה לכך שאני מרגיש כל-כך מחובר לחסידות הוא אחד המשפטים המיוחסים לרבי מליובאוויטש: "מי שיטעם מהקאשעׁ(דייסה) של תומכי תמימים (ישיבות חב"ד) חזקה עליו שיעשה תשובה".

ולמרות שאיני מחובבי עיסת הדייסה, אני זוכר את היום הקר הזה בארוחת הערב בישיבה, כשהעזתי וטעמתי בפעם הראשונה והאחרונה

בחיי את אותה עיסה דביקה. לפני זמן מה רציתי לשאול את הטבחית על המתכון, אך נודע לי שנפטרה רק לפני שנה ונטמנה באדמה יחד עם סודה.

מאותו רגע הטעימה גורלי נחרץ, ובוורידי לנצח יזרום דם החב"דניקיות הטהורה. למרות שברור לי שדבריו של הרבי היו מטאפוריים, עובדה זאת עובדה. זאת הייתה הטעימה שממנה כבר לעולם לא תהיה דרך חזרה.

ביום השנה

והנה אני מוצא את עצמי שוב בערב ג' בתמוז, יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש, ואני נזכר. אני נזכר בביקוריי אצל הרבי, במכתבים האישיים שקיבלתי ממנו בעודי רק ילד בן 13, בעוצמה האדירה שלו, בספריו, וגעגוע ועצב עולים בי.

ביום שלישי הקרוב שוב אתקשר לאחותי התאומה, הנמצאת בשליחותו של הרבי מזה 10 שנים עם בעלה וארבעת ילדיהם בקטמנדו שבנפאל, אדרוש בשלומם ואבטיח פעם נוספת לשלוח להם גבינה וחלב.

אזכר איך בשתיים בלילה, כשבחוץ מוכרז עוצר בשל מרד המאואיסטים, נועה דופקת להם בדלת ומבקשת אקמול. ואני ראיתי איך היא לוקחת את הכדור האחרון בחפיסה בתוספת חיבוק ומילה טובה כשתמונתו של הרבי תלויה על הקיר ועיניו כאילו אומרות הכל. ראו בניי שגידלתי, זאת עבודת השליחות.

וביום שלישי הקרוב אלמד מתורותיו של הרבי ואצפה בקטעים מהסרטים שנעשו עליו, במראות הקודש מימיי חייו. ובלי להתאמץ תוכלו לראות דמעה או שתיים זולגות מעיניי, ושוב אקבל החלטה יהודית טובה, בתקווה שהפעם תחזיק קצת יותר מיומיים.

רק תעשו לי טובה אישית ואל תתקשרו אליי ביום שלישי. כי ביום הזה אני מתגעגע ועצוב.