שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אומרים שהיה פה שמח לפני שגורשתי
    בימים טרופים אלה אפילו הנוסטלגיה התמימה בצילומי ח'ליל ראאד נשאבת לקרב הגרסאות של ההיסטוריה. מתיעוד חיי היומיום בארץ ישראל של לפני 48 עולה השאלה שאיננו רוצים לשאול: איך בנינו מדינה והחרבנו תחתיה קהילה ערבית פעילה?

    ימים קשים עוברים על עם ישראל, כאלו שממאיסים את ההווה ומטילים צל כבד על העתיד. ברגעים שכאלה, כל שיש לעשות הוא להתרפק על העבר. להתכרבל בנוסטלגיה. לחזור לרחם.


    יריד המזרח בתל אביב

     

    והרחם הלאומי של עם ישראל הוא זה של ימי קום המדינה. תקופת הצנע והצנעה. כשיפי הבלורית והתואר התהלכו במכנסי חאקי קצרים וכובע טמבל. כשאלנבי היה קצין בריטי מנומס ולא רחוב תל אביבי מוזנח, ומוחמד היה ערבי מחמד וממש לא פלסטיני. כמה נוח, לפחות הנוסטלגיה מאפשרת לנו לדמיין שכך זה היה. מאשררת את הנרטיב הציוני ושמישהו ינסה להגיד אחרת. ובכן, צילומי ח'ליל ראאד אומרים אחרת.


    איכר ערבי בשדה חידה בעמק הירדן

     

    הצלם הערבי הראשון חושף אותנו לעבר אחר. ואלו שלא התקבעו עדיין בגל הלאומני ששוטף אותנו לאחרונה, אולי יהיו מוכנים להקשיב, להתבונן, להחכים ואולי אפילו לגלות הבנה - לפלסטינים. מסתבר שבכל זאת היו כאן כמה וכמה כאלה במחצית הראשונה של המאה העשרים. וגם להם יש נוסטלגיה, זכרונות יפים מארצנו הזורחת. גם להם יש עבר להתרפק עליו, לגזור ממנו את שאיפותיהם לעתיד. כמה מצער שאפילו העונג הנוסטלגי של שני העמים בא אחד על חשבון השני.


    הסעודה האחרונה? פועלים בהפסקת אוכל

     

    ראאד, שנדד ברחבי המזרח התיכון בין 1891 ועד מותו ב-1957 בביירות, תיעד את המציאות היומיומית, את שיגרת האנשים הפשוטים, תושבי הארץ - הערבים והיהודים, תחת השלטון העותומאני, תחת המנדט הבריטי. מתוקף תפקידו כ"צלם פרוסי מלכותי" עלה בידו לעשות כן, עד לייסודה של מדינת ישראל ב-1948, עת ברח ליריחו עד יעבור זעם. משלא הורשה לשוב לביתו בירושלים עם תום מלחמת העצמאות, גלה ללבנון. 


    שלום לך ירושלים. ערביה מביטה על הר הבית

     

    במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב קיבצה האוצרת רונה סלע רבים מהצילומים של ראאד לאורך השנים - קמצוץ מאלו שהצליחה לשים עליה את ידיה. לא רבים שיתפו פעולה עם היוזמה - במלחמת הנרטיבים, שני הצדדים שומרים את הקלפים קרוב לחזה. וכך גם את התשלילים. קשה להבין למה? נופי ארץ ישראל הבתולית, אתרים מקראיים מפורסמים, היישוב העברי ההולך ומתגבש. וכן, גם זה הערבי המקומי. חקלאות, מסחר, תעשיה וחינוך. מה כל כך רע בזה?


    נמל תל אביב בתחילת הדרך


    ומעט דרומה יותר - נמל יפו

     

    ובכן, אפשר למצוא רמזים לכך ברשמיו הכתובים של מארק טוויין ב-1867. "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר" כתב העיתונאי הצעיר, לימים מטובי סופרי האומה האמריקנית. "הגבעות קירחות, צבען דהוי. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".


    רב יהודי בירושלים, שכנו של ראאד

     

    על פי סלע, צילומיו של ראאד היו בגדר תשובה ניצחת למלותיו של טוויין, שייצג את הלך הרוח הקולוניאליסטי של מדינות המערב דאז, אשר חמדו את המחוזות הנידחים של אסיה ואפריקה - באיצטלה מיסיונרית או כלכלית גרידה. מפעל התיעוד של ראאד השתתף בקרב התעמולתי של אותם ימים כתגובה בזמן אמת. היום הוא חוזר לדיון כבחינה מחודשת של ההיסטוריה. מסתבר שלא היה פה רק חול וקדחת. מסתבר שהיה פה ישוב ערבי חי ופעיל. 

     

    ראאד, סלח?

    ראאד לא מספק את התשובות, הוא כאמור לא היה פה בין סבינו וסבותינו ב-1948. אבל הוא בהחלט מעורר שאלות, זאת למרות שהצילומים שלו רכים ותמימים, אפילו פסטורלים: נופי הארץ ואזרחיה, אתרים היסטורים, הישוב הערבי הוותיק, קטיף תפוזים, מחצבות אבן, בית חרושת לסבון ומנגד הישוב היהודי ההולך ונבנה על ברכי התעשייה האירופית. מה שעולה מהמראות הוא דו קיום.


    פועלים ערבים בונים את הארץ. מי הרס אותה?

     

    אפשר להגיד שראאד מאפשר לנו הצצה לשתי מציאויות - לפני ואחרי. במקרה זה ה"לפני" נראה הרבה יותר טוב, הרמוני ואופטימי, ומכאן החשיבות הכל כך גדולה של התערוכה.


    החזרת הכבשה. נער פלסטיני חייכן

     

    "הייצוג הוויזואלי של הקונפליקט הוא נושא שחשוב לי ולכן גם יזמתי את התערוכה ואת אלבום התצלומים", אומרת סלע. "מלבד זה שמדובר בתיקון היסטורי, אני חשה שאני צריכה לעמת את הציבור הישראלי עם התכנים הללו שהוסתרו ממנו לאורך השנים. צריך להנכיח אותם ולהזכיר דברים שישראלים עיוורים להם ומתכחשים להם.

     

    "אני מאמינה שרק אם נכיר את ההיסטוריה והתעברות של הזהות הפלסטינית ונפקח עיניים, נוכל למצוא פתרון שפוי לסכסוך הזה. בבתי הספר בישראל לא לומדים על היישוב הפלסטיני והפחד הזה להתבונן אל העבר רק מלבה את הקונפליקט. לכן אני גם מעריכה את האומץ של מוזיאון גוטמן לתת במה לתערוכה כזאת. בימים כאלה, זה לא דבר של מה בכך".


    אם פלסטינית ותינוקה

     

    הצילומים של ראאד אינם קלים לצפייה לעין ישראלית אולי בגלל שהם כל כך יפים ותמימים, בגלל שהם לא מבטאים עוינות ואווירה פוליטית מכבידה - אלא מקדשים את היום יום הטבעי, האנושי, המחוייך.


    תלמידים בבית הספר בבן שמן


    ילדים מקומיים מאיזור הבניאס

     

    אולי אם היינו כולנו - ישראלים ופלסטינים - יכולים לחלוק מבט נוסטלגי נוגה לעבר טוב יותר, היינו יכולים לייצר מבט טוב יותר לעתיד אופטימי יותר.

     

    • "ח'ליל ראאד, תצלומים 1891-1948". מוזיאון נחום גוטמן (רח' רוקח 21, נוה צדק, תל אביב). האוצרת רונה סלע, שגם הוציאה לאור ספר תצלומים, שסוקר את עבודתו של ראאד לאורך השנים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בנו של שייח' בדואי
    צילום: חליל ראאד
    נערה מבית לחם
    צילום: חליל ראאד
    לאתר ההטבות
    מומלצים