עדיין עומד, עדיין מעודד
עם אצבעות וירטואוזיות מאי פעם וקול שאיבד לא מעט מגמישותו, אלטון ג'ון העניק מופע מרשים שהתבסס בעיקר על נוסטלגיה. "תפקידנו להפיץ אהבה ושלום", אמר לקהל, ומתברר שבתקופה הנוכחית גם קלישאת רוקנ'רול שכזו יכולה לרגש עשרות אלפים
את החיוך ההוא אי אפשר היה לזייף. שועל הבמות הזה, שבא לתת עבודה ועשה זאת היטב, ידע לאן הוא מגיע ובדיוק מה צריך לעשות. ועדיין, אם היה רגע שבו אלטון ג'ון נתפס לא מוכן במופע שלו אמש (ה') באיצטדיון רמת גן, זה היה בשורת הפתיחה של "Sorry Seems To Be The Hardest Word". עוד לפני שפתח את פיו הקדים אותו הקהל, ששר במלוא גרון "?What have I got to do to make you love me". אלטון ענה לשאלה בפנים מופתעות, זורחות מאושר, והקהל התאהב.
אבל האצבעות, הו האצבעות. אלטון ג'ון הוא הוכחה חיה שלא צריך אצבעות של פסנתרן כדי להיות וירטואוז קלידים אמיתי, וזה משהו שלא אבד לו כלל. הלהיט "Rocket Man" שהתקבל בתשואות הסתיים בג'אם ארוך שבו הכוכב הפליא בנגינת בוגי-ווגי, וכך גם הפתיח של "Take Me To The Pilot", שהתנאה במקוריות ושעשוע, שרוב הזמן חסרו בהופעה.
.jpg_wa.jpg)
ג'ון על הבמה. הקהל הצליח לחלץ חיוך לא מתוכנן (צילומים: ירון ברנר)
למרות מסכי הוידאו המצוינים ותועפות הפנסים, המופע נחשב לואו-טק במונחים אליהם התרגלנו אצל פול מקרטני, דפש מוד ומדונה. הוידאו-ארט כלל גרפיקה בסיסית ביותר, שהעלתה זכרונות ויזואליים מנגן המדיה של ווינדוז בשנות התשעים, והתאורה ברובה נשארת סטטית.
.jpg_wa.jpg)
מזל שהוא לא לבד
במקום המפוחית המלאכית של סטיבי וונדר, זכינו לקבל ב-"I Guess That's Why They Call It The Blues" דווקא פראזת סינתיסייזר מלאכותית, אבל בשאר הזמן היו העיבודים לשירים נאמנים יחסית למקור.
עם קצת עזרה מידידיו
"Don't Let The Sun Go Down On Me" התקבל באהבה גדולה על ידי הקהל, אשר קיבל בתמורה סיום כוחני ומצוין. אך מעט אחר כך, כשאלטון פצח ב"נר ברוח" (בגירסה המקורית, המוקדשת למרילין מונרו, לאחר שנשבע לא לבצע יותר את הגירסה שהוקדשה לדיאנה), קל היה להבחין שהוא עייף מלשיר אותו. למרבה השמחה, עד מהרה הצטרפו אליו שוב נגניו המצוינים והעלו את הטמפו ללהיט "Sad Songs Say So Much", שזכה גם הוא לעיבוד בוגי-ווגי.
.jpg_gd.jpg)
אפילו הוידאו-ארט נוסטלגי
אגב, את האקסטרווגנטיות של השנים שעברו (תחפושות של מוצרט ושל דונלד דאק) המיר הכוכב בז'קט פראק שעל גבו דמותו של אלטון הצעיר מגיח מתוך קרוקודיל. בכלל, היתה נוכחות רבה לנוסטלגיה במופע, שניכרה בוידאו ארט ואפילו בגיטרה של הגיטריסט, שנשאה את עטיפת האלבום "Captain Fantastic".
לקראת הסוף החל אלטון ג'ון להזכיר שגם בשירים רקידים יש לו מה לתרום עם "Benny And The Jets”, ובהמשך קפץ עשור ל-”I'm Still Standing” שאכן הקים את כל הישבנים ול“קרוקודייל רוק", וירד מהבמה בשיא.
להדרן שמר אלטון ג'ון על טון רגוע. אחרי "Circle Of Life" הקיטשי-דיסני, הוא חתם באחד משיריו האהובים ביותר, “Your Song”, אותו ביצע נפלא. אחרי שהחל בשיר לבד, הצטרפה אליו הלהקה, ולפתע הוא גילה קול גמיש מזה שנשמע לאורך כל ההופעה, שטיפס מעלה ודאג לסיומת מצוינת.
“תפקידנו להפיץ אהבה ושלום. אנחנו לא יכולים לברור את הכיוונים של המצפון שלנו", אמר אלטון ג'ון בחלקו הראשון של המופע. אולי בכל תקופה אחרת היה קל לפטור את דבריו כהבל רוקנ'רולי, אבל בתקופה כואבת כל כך, הוא הצליח להביא מעט נחמה ל-40 אלף איש. אלה, בתמורה, הפתיעו אותו בחיוך.
.jpg_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
