שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "בקרוב אפסיק לרקוד"

    הרקדן מיכאל ברישניקוב, שנחת בארץ יחד עם אנה לגונה, דיבר במסיבת עיתונאים על מצב המחול, פוליטיקה וקריירת הריקוד שלו שנמצאת כבר בסופה: "אני בשום אופן לא מורה או גורו. ריקוד הוא רק חלק מהחיים שלי", אמר

    סטודיו החזרות המשופץ בסוזן דלל רחש בהתרגשות שעה ארוכה לפני שנכנסו בשעריו צמד הרקדנים האגדי, מיכאיל ברישניקוב ואנה לגונה. בתחילה זה נראה כמו חלום. צריך היה להסתגל למחשבה ששניים מגדולי הרקדנים של המאה ה-20, מוזה ומונומנט חי, עושים את דרכם היום (ה') בין סמטאות נווה צדק תחת השמש הקופחת של המזרח התיכון.

     

    צפו במסיבת העיתונאים של ברישניקוב ולגונה (צילום: רועי גזית, עריכה: עומר שורץ)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בצניעות אופיינית לאנשים שמכירים היטב לא רק את מחיאות הכפיים אלא בעיקר את הזיעה, הם נכנסו לאולם נאחזים זו בזה במבוכה מחויכת. השנים חרצו בפניהם קמטים, אך הנוכחות עודנה ממגנטת. "בשם צוות המחול הקטן שלנו אני רוצה לומר שאנה ואני מאוד שמחים להיות פה", פתח ברישניקוב אחרי מחיאות הכפיים שפרצו באופן ספונטני מקהל העיתונאים והביכו את שניהם עוד יותר.


    לגונה וברישניקוב במרכז סוזן דלל בתל אביב (צילום: דוד אזולאי)

     

    שניהם חוזרים לישראל אחרי יותר משני עשורים מאז הופיעו פה לאחרונה. התכנית הקאמרית שבה הם מציגים עבודות סולו ודואט, שיצרו במיוחד עבורם הכוריאוגרפים מץ אק, אלכסי רטמנסקי ובנז'מין מילפייה, אינה דומה לשום דבר שראינו קודם.

     

    "זו תכנית עם אמירה אישית מאוד", יאמר ברישניקוב. לגונה תחייך. לאורך כל המפגש היא מעדיפה לפנות לו את המקום ליד המיקרופון. הפעם היחידה שבה תדבר תהיה מחאה מחויכת על הצגתו של מץ אק כבעלה. "הוא קודם כל הכוריאוגרף מץ אק", תאמר המוזה מאחורי יצירותיו של אחד מגדולי הכוריאוגרפים של המחול העכשווי במאה ה-20. "בנינו את התכנית תוך מחשבה שהיא מייצגת ערכים ששנינו מחפשים על הבמה, כמו ניסיון חיים ומורכבות", הוסיף ברישניקוב.


    מתוך העבודה "PLACE" (צילום: Bengt Wanselius) 

     

    הבחירה בשלושה דורות של יוצרים היתה חלק מהעניין; רטמנסקי, כוריאוגרף ממוצא רוסי שהחליט לוותר על ניהול להקת הבולשוי לטובת קריירה חדשה ומוצלחת בארה"ב, יצר עבור ברישניקוב את עבודת הסולו "Valse Fantasie" בהשראתו של מיכאיל גלינקה, מי שנחשב כאבי המוזיקה הקלאסית הרוסית. "יש בזה מעין חזרה לאחור, התבוננות רטרוספקטיבית על המקום ממנו אני בא ועל השורשים התרבותיים שלי", אומר ברישניקוב.


    Years Later. מול הדימוי של עצמי (צילום: Julieta Cervantes)

     

    יש גם את "כעבור שנים" של בנז'מין מילפייה, סולן להקת ה-New York City Ballet, שבה רוקד ברישניקוב מול עצמו בגרסה צעירה מאוד שמוקרנת מאחוריו על מסך לבן. "על המסך אני בן 17 והריקוד עם הדימוי שלי הוא מוזר, אבל יש מאחוריו רעיון", הוא מדגיש.

     

    כל הזמן חושבים על הגיל

    בכל אופן, מרכז הערב שמור לדואט של אק - עבודה שברישניקוב מגדיר כתיאטרון-מחול מאתגר וטיפוסי. "אלו יצירות שנוצרו בשנים האחרונות, כך שברור שהמחשבה על הגיל שלנו עברה בראשם של הכוריאוגרפים שאיתם עבדנו", הוא אומר בטון מפוכח.

     

    "הם היו צריכים להעריך אותנו ואת הרעיונות שלהם לגבינו, ולהוציא מאיתנו דברים שהם רואים בנו ואחרים לא. בזה התרכזנו ולכן התכנית הזו היא אינטימית ואישית מאוד במובנים רבים. היא תוצאה מצטברת של עבודה של שנים. זה ערב שבנוי מוינייטות קטנות והתפיסה אולי קונסרבטיבית, אבל אני חושב שאנחנו מצליחים להעביר מידע מעשיר לקהל".


    ברישניקוב. אמנות אינה צריכה להתערבב בפוליטיקה

     

    לגונה וברישניקוב מודעים היטב למצב הפוליטי הטעון בישראל וללחצים הבינלאומיים שמופעלים על יוצרים שלא להגיע לכאן. "לרגע לא חשבנו לבטל את הגעתנו. התחייבתי להגיע הנה לפני הרבה מאוד זמן", הוא אומר ומדגיש, "אמנות אינה צריכה להתערבב בפוליטיקה.

     

    "זה נכון שבארצות הברית ובאירופה מודאגים מהמתרחש באזור, כיוון שהוא משפיע באופן ישיר וכואב על הפוליטיקה הפנימית אצלנו. אני חושב שלברק אובמה ולהילרי קלינטון ולרבים אחרים יש עבודה קונסטרוקטיבית אדירה לעשות כדי לעזור ולהביא לפתרון מהיר של הקונפליקט".


    כבר חושב על סוף הדרך (צילום: דודו אזולאי)

     

    ההערצה הרבה שרוחשים לו רקדנים ויוצרים בכל העולם אינה זרה לו, אך עושה הרושם שדווקא בשל כך ברישניקוב משתדל להצמיד את רגליו לקרקע המציאות. "אני בשום אופן לא מורה או גורו", הוא אומר, "אני רקדן לא צעיר. הגוף צובר התנסויות, הוא יודע עליות ומורדות והיצירה שלנו היא עכשווית ומתייחסת לזמן הזה.

     

    "אני חושב שאני מדבר בשם שנינו כשאני אומר שמעולם לא חשבנו על עצמנו רק כרקדנים. העבודה שלנו משלבת בין מה שהכוריאוגרף מבקש שנייצג לבין האג'נדה האישית שאתה עצמך יוצק לתוך התנועה שהיא לרוב אבסטרקטית".

     

    הריקוד הוא רק חלק ממה שמונח על צלחתי

    מגבלות הגוף וציפיות הקהל הם נושאים שעלו תוך כדי עבודה. "אני יודע שאני בסוף הדרך", אומר ברישניקוב, "אבל ריקוד הוא רק חלק ממה שמונח על הצלחת שלי. יש את בית הספר שהקמתי ואת פרויקט המחול ואפשרויות לעשות תיאטרון מחול ואת הקולנוע. לא הייתי אומר שזה יהיה עצוב או כואב, ובכל זאת - להפסיק לגמרי לרקוד יהיה כנראה רגע מריר-מתוק. אני משער שזה יקרה בקרוב".

     

    לעמוד על הבמה בגיל שלכם למי שבא מהעולם הקלאסי זה נדיר. זו החלטה שלוותה בחששות?

     

    "לא אעמוד על הבמה עם עבודות שאינני גאה בהן, או שאני לא מרגיש שאוכל לכבוש או לנצח אותן. אני מנסה תמיד להביא מאה אחוז של חומר. את הדואט שמץ אק יצר עבורנו לא יכולים לבצע רקדנים בני 20. זה ייראה מגוחך. זו עבודה שעוברת דרך האובדן וההישגים של חיינו.

     

    "לכל דור חייבות להיות התשובות שלו וביקורת עצמית כלפי היצירה ואובייקטיביות שמאפשרת לעשות את הטוב ביותר. אם אינך טוב מספיק - אל תעשה את זה. תמיד נדרשת 'חוצפה' לעשות את האמנות שלך ועוד לבקש על זה כסף. זה מזכיר לי את הבדיחה הישנה על שיחה בין שניים. האחד שואל: 'אז מה אתה עושה?' והשני עונה לו: 'אני רקדן'. אז הראשון שואל: 'כן, כולנו רוקדים. אבל מה אתה עושה לפרנסתך?'"

     

    זה לא מזוויע שאני מזוהה בעיקר כפטרובסקי?

    מישהו שואל אם הוא מודע לכך שברחוב הוא מזוהה בעיקר כאלכסנדר פטרובסקי, המאהב של קארי ברדשואו מסדרת הטלוויזיה "סקס והעיר הגדולה" של HBO. "זה לא מזוויע?", מחזיר ברישניקוב שאלה ופורץ בצחוק. "היה מאוד מהנה לעבוד בסדרה וזכיתי להכיר את השחקניות הנפלאות האלה, אבל זו כנראה עדות עצובה על מצבם של לימודי האמנות בעולמנו".

     

    כמי שבא מעולם המחול הקלאסי וחי בעולם שנשלט על ידי המחול העכשווי, ברישניקוב מסמן סינרגיה מושלמת בין שתי האסכולות. "המחול מתקדם לאיטו לצומת של הקומדיה דל-ארטה והתיאטרון. במובנים רבים הוא כולל בתוכו אלמנטים זרים שאינם רק מחול טהור. יש וידיאו וטקסט ומוזיקה שונה ומבנים אחרים של יצירה", הוא אומר.


    לגונה. בקושי התערבה בשיחה (צילום: דודו אזולאי)

     

    "הרקדנים המודרניים מאוד מחוננים. מבחינה טכנית, הם הרבה יותר מתקדמים ממה שאנה ואני היינו אי פעם. הם יכולים לעשות הכל. כמובן שידיעת האלף-בית של המחול הקלאסי עזרה לנו מאוד, כי היא האימון הטוב ביותר לקואורדינציה.

     

    "אבל צריך לזכור שהפסקתי לרקוד בלט קלאסי טהור כבר בשנות ה-80, כך שלמעשה רוב חיי על הבמה הוקדשו ליצירה עכשווית שהיקפה, בוא נודה, רחב בהרבה מזה של המחול הקלאסי. כמו כן, צריך לזכור שגם יוצרים מודרניים מובהקים כמו מרתה גראהם, פול טיילור ומרס קנינגהם הושפעו מהמחול הקלאסי, כך שבעיני אין באמת דרך לעקוב את המסורת הזו או לחלוף על פניה".

     

    במבט לאחור, העריקה לארצות הברית היתה ההחלטה החשובה ביותר שעשית בחייך?

     

    "זו היתה החלטה אישית חשובה שמעולם לא הצטערתי עליה. לקח לי זמן להסתגל לחיים בארה"ב ולקחת אחריות על חיי. זה משהו שכל מהגר שמגיע משם מתמודד איתו. חופש הוא מלכודת מאוד מוזרה, אבל אני שמח שעשיתי את זה".

     

    עולם המחול השתנה בעקבות מותם של אמנים גדולים. איך אתה רואה את העתיד?

     

    "סטניסלבסקי אמר שאמנות זקוקה להקרבה. זה כמובן נכון לגבי המחול. בשנים האחרונות איבדנו את בז'אר ובאוש וקנינגהם, אבל לפניהם היו גם מאורות גדולים אחרים שכבו כמו רובינס ובלנשיין ומקמילן. כולם היו כוחות אדירים באמנות המחול העכשווי וכעת אנחנו קצת אבודים.


    ברישניקוב מיד לאחר הנחיתה (צילום: יוני טובלי)

     

    "למזלי הטוב אני לא כוריאוגרף. אני יכול רק לדמיין מה חשים כוריאוגרפים בתקופה הזו. תמיד היה ותמיד יהיה הרצון להופיע וליצור ברמה הגבוהה ביותר. יצירה זה כמו רולטה רוסית, גם יוצרים גדולים נכשלים לפעמים, אבל התפקיד שלנו הוא לקום בכל פעם מחדש מהרצפה ולקפץ על הרגליים כדי לשרוד. תוך כדי כך, אתה מקווה לעשות את המיטב".

     

    אפשר לדבר על מקורות השראה?

     

    "אמנים שמעל לכל מהלכי הקריירה והכסף מציבים בראש את האתיקה שלהם. אמנים שכל מאווייהם מכוונים לאיכות. יש מיליון דוגמאות של יוצרים מוכרים ולא מוכרים. זה לא שאתה קם בבוקר ומחליט מה אתה רוצה להיות היום. אני אומר: קחו סיכונים, לכו עד הסוף, דרשו מעצמכם את המקסימום ונסו לגרום לזה לקרות".

     

    מהו המחול הקלאסי עבורך?

     

    "זה הזיכרון הראשון שלי על מחול. אמא שלי נהגה לקחת אותי לאופרה ולתיאטרון. זה השפיע מאוד על הדמיון שלי וחדר לי ללב. תמיד האמנתי שהמחול הקלאסי הוא צורת הביטוי האקספרסיבית ביותר של מחול.

     

    "אם אתה שולט במובן הטכני באמנות הזו ויוצק לתוכה את המשהו האישי שלך - זו יכולה להיות אמנות אולטימטיבית כמו האופרה, כמו הקבוקי, כמו הפלמנקו והטנגו. זה תמיד מהנה, אבל זו כבר לא הדת שלי גם אם יש בה משהו

    מהספיריטואלי, ובדקות האלה שבהן אתה על הבמה - אתה מרגיש את הקשר המיוחד הזה עם הקהל".

     

    ההחלטה להפנות את האנרגיות למקומות אחרים מלבד הבמה היתה קשה?

     

    "כשהתחלתי לנהל את להקת הבלט האמריקני התרוצצו לי הרבה מאוד מחשבות בראש אם להמשיך לרקוד או לא. אני חושב שמה ששמר אותי על קצות האצבעות היה תמיד הפרויקט הבא , כמו העבודה עם מרק מוריס ואחרי זה עם מרס קנינגהם וכמובן שברקע היה White Oak Project והאנשים שרקדתי איתם וההוראה.

     

    "כל זה דוחף אותך קדימה. אני לא מהסוג שאומר לעצמו: אני ארקוד עד גיל 65. אני אהיה על הבמה כל עוד יהיה לי חומרים מעניינים ומקום. אחרי הכל אני לא כוריאוגרף ולא מנהל אולם. אנחנו, הרקדנים, תלויים בכוריאוגרפים ואני רק רקדן".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "לא צריך לערבב אמנות ופוליטיקה"
    צילום: דודו אזולאי
    לאתר ההטבות
    מומלצים