צומות על-תנאי

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". (זכריה ח, יט)

"ועָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: ְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִי": (במדבר פרק ו, יא, יג-יד)

מה הם מניעיו של אדם המבקש להתנזר ממה שהתירה לו התורה? בוודאי נראית לו הנזירות והפרישות דרך לשיפור-עצמי, לעלייה רוחנית, בבחינת "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ ע"א). יהיו מניעיו זכים וטהורים ככל שיהיו – אין הם לרוחה של תורה.

אך זו, במקום לשלול מעשיו באיסור, מחייבת את נודר הנזירות חיוב שיש בו מן הסתירה: עקבית בעמדתה באשר לחשיבות שעל האדם ליחס לדיבור היוצא מפיו, חייב הנזיר להשלים את מה שקיבל על עצמו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר פרק ל, ג). לאחר שקיים את הנזירות שקיבל על עצמו והפנים שאל לו לזלזל בדברי-עצמו עליו לכפר על חטאו – חטא הנזירות מן המותר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". מחד – מחייבת התורה את הנזיר לקיים את נדרו; מאידך – מחייבת אותו התורה לכפר על החטא שחטא בכך שפרש מן המותר לו כאשר עשה ככל שיצא מפיו ומילא את נדרו.

חז"ל ממשיכים ומפתחים את רעיון חטא הנזירות והפרישות מן המותר: "אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא" (נדרים י ע"א)

שלילת-הסגפנות מהווה עמדה עקבית אצל חכמי ישראל מאז שמעון הצדיק, שהיה משיירי אנשי כנסת-הגדולה, לאורך כל דורות חכמי המשנה והמשך ברוב חכמי ימי-הביניים.

מצד אחד נזיר, מצד שני תעניות

האם העובדה שחז"ל קבעו לפחות חמש(!) תעניות מצביעה על עמדה אחרת המשלימה עם הסגפנות? האם החוגים שהתנגדו לסגפנות לא קראו נכון את עמדת קובעי התעניות? או במלים אחרות: האם שתי סיעות שונות של חכמנו קבעו כאן שתי עמדות מנוגדות זו לזו?

מסתבר שאותם חכמים קבעו את התעניות, על אף התנגדותם לסגפנות, ולא ראו בקביעה זו סתירה לעמדתם העקרונית נגד הסגפנות כדרך לעליה רוחנית. חז"ל לא קבעו צומות ותעניות לזכר אירועים היסטוריים, מחרידים ככל שיתוארו, אלא כלפי מציאות שלילית, אנומלית, ועל-תנאי קבעום: בחלוף השלילה, בחזור הנורמליות יתבטלו הצומות.

מהי "מציאות אנומלית"? מציאות המתאפיינת בסכנות קיומיות חיצוניות – אויבים המבקשים לאבדנו, ובסכנות קיומיות פנימיות: הפירוד, מחלוקת שלא-לשם שמים, שנאת-חינם, זילות חיי-אדם – כל אותם אופנים שבהם אנחנו מאבדים את עצמנו.

גלות וחורבן

חז"ל תקנו שתי תעניות לתיקון המציאות השלילית של גלות: צום גדליה ותענית אסתר, ושלוש תעניות - עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב - לתיקון המציאות השלילית של חורבן – התנהגות אנומלית שהביאה עלינו את החורבן ולא נרפאנו ממנה עד היום.

שלושת תעניות החורבן משרטטות בפנינו שלושה שלבים של מציאות החורבן: מצור, נפילת החומות, חורבן הבית. מרווח הזמן שבין השלבים מותיר מקום לתקווה: אולי לא יגיע השלב הבא? הדבר תלוי בנו.

כאשר האויב מעמיד עלינו מצור כיצד ננהג אנחנו? האם נלמד ממעשיהם הרעים של אבותינו: "פתחו אוצרותיהם ונמצא בידם כדי פרנסת עשרים שנה ואחת (והרומאים בוודאי לא היו מחזיקים מצור כה ארוך). היו שם בריונים. אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום עם הרומיים. לא הניחום ואמרו להם: נצא ונעשה מלחמה עמהם. אמרו להם חכמים: לא יעלה בידנו כלום. עמדו (הבריונים) ושרפו אותם האוצרות של חיטים ושעורים וגבר הרעב בעיר. הכוונה והתשובה בעשרה בטבת הוא כלפי מאפיין ההרס העצמי (שיתכן ונראה לאותם בריונים כעמידה לאומית גאה).

התענית והתשובה בשבעה עשר בתמוז נועדו לבנות מסגרת רוחנית-מוסרית שתחליף את החומות שנפלו בחינת "ועשו סייג לתורה".

הצום והתשובה שבתשעה באב שני פנים להם: הפן האחד בתחילת הצום, עדיין אנו לפני החורבן, המקדש עוד עומד על תילו אם כי הכול פרוץ ללא סייג. ניתן עוד להתחזק ולהשתחרר מבכיית חינם ושנאת חינם ולבטל את המציאות השלילית שגרמה לחורבן. הפן השני הוא פן של חורבן הבית ולהבות המכלות את ההיכל וכוונת התענית והתשובה להתחזק בידיעה שעדיין לא הכול נחרב. עדיין נותר מקום אם גם מוגדר ומצומצם אך אליו יש לחזור בחינת "ובאת אל המקום". מקום זה הוא ד' אמות של הלכה: "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד." דרכם עוברת הדרך לחזרה למציאות נורמלית – ליציאה ממצב האנומליות של מאפייני גלות וחורבן.

מעבר זה אנו מוצאים בפרוש בדברי הרמב"ם בהלכות תעניות: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם (עד כאן

לכאורה "היסטוריה" אך יש לשים לב להמשך הדברים – נ"ר) כדי לעורר הלבות לפתוח דרכי-תשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר: 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם...'".

הרמב"ם מדגיש הדגשה יתירה שהתעניות מכוונות לשלילה שבהווה. אם מציאות אנומלית זו תשתנה מבטיח הרמב"ם בהלכה האחרונה: "כל הצומות האלו עתידים לבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה שנאמר: כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

המציאות האנומלית לא נכפתה עלינו, וחובתנו לשנותה. ולוואי ונהיה ראויים להגשמת נבואת זכריה בימנו. 

• הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא רב היישוב הר אדר ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.