הבמה שלהן

יש דברים שנשים דתיות רוצות ולא יכולות לעשות. הן יכולות להיות מוכשרות ובעלות יכולות גבוהות, ובכל זאת מתוך בחירה להישמע להלכה לא ישירו, ירקדו או ישחקו בתיאטרון בפני הקהל הרחב. בעשור האחרון לומדות הנשים הדתיות לשלב בין מה שהן רוצות לבין המסגרת הדתית שבה הן חיות, וכך אנו עדים לפריחה של קבוצות תיאטרון דתי עם רפרטואר מקורי, שהכניסה אליו מותרת לנשים בלבד. מדובר אמנם בתיאטרון פרינג', דל תקציב, אבל עם שחקניות שרואות בדרמה עבודת קודש.

"מאז רצח רבין החברה הדתית נמצאת במשבר, ומשבר הוא זמן מאוד יצירתי", מסבירה רוטלינגר-ריינר. "החברה הדתית-ציונית מצאה את עצמה מואשמת על-ידי החברה הישראלית - ומאז היא מבצעת בדק בית ארוך שנים. בתקופה זו, לפי תיאוריות אנתרופלוגיות, רואים המון פעילות אמנותית. מתוך הבקיעים עולה יצירתיות מאוד גדולה.

"את התפתחות התיאטרון צריך כמובן לחבר גם עם דברים אחרים שקורים, כמו הפמיניזם שהחל לחלחל לתוך החברה הדתית. אנחנו רואים נשים יותר אקטיביות: הן מופיעות בבתי דין רבניים, הן מקיימות מנייני נשים, וזה מעלה את האפשרות לאישה דתית להיות פעילה ולבטא את עצמה. אנחנו רואים את זה בספרות, בציור, במחול ובתיאטרון".

כותבות מתוך עצמן

"יש סוגים שונים של תיאטרון דתי ואחד הבולטים שבהם הוא תיאטרון של אקטיביזם תרבותי", מסבירה החוקרת, "הן לוקחות את הקאנון היהודי, וכמו שגברים נותנים פרשנות לטקסט ועושים מזה דרשה, הן נותנות פרשנות לטקסט ועושות מזה הצגה. הן מהוות קול מקורי למקורות. הן לוקחות דמויות כמו אסתר ורות ונותנות להן פרשנות חדשה. זה בעצם פרקטיקה גברית בתיאטרון נשי.

"חלק מקבוצות התיאטרון פועלות גם מתוך אקטביזם חברתי. הן מעלות נושאים כואבים. הייתה הצגה שנקראה 'בעצב תצאי עם בנים' שעסקה ברווקות מאוחרת. הצגה אחרת בשם "היום היפה בחיי" עסקה בנשים מוכות - נושאים שלא נוהגים לדבר עליהם מועלים על הבמה כמו גירושין ביוזמת האישה, זו ביקורת חברתית נוקבת על המגזר והחברה שבה הן חיות. יש גם קבוצות שעוסקות בתיאטרון פוליטי. נשות גוש קטיף למשל העלו את "בקצה החבל", שם לראשונה שמעתי דברים אנטי ממלכתיים. היתה שם סצינה של ילדה שמסרבת לגשת ללשכת הגיוס בטענה שאין לה מה לשרת את המדינה. הן רואות בתיאטרון שלהן תיאטרון אחר, אלטרנטיבי לתיאטרון הממסדי, שלדעתן הוא וולגרי ואנטי דתי. הן יצרו תיאטרון חברתי דתי, שלפעמים הוא מאוד מחאתי, אבל גם למחאה ולחתרנות הן קוראות עבודת קודש".

במה עם קורטוב של קדושה

אל המשפט האחרון יש ליחס חשיבות רבה. נשות התאטרון הדתי הרחיבו את המושג של "עבודת קודש" ולתפישתן, מה שהן עושות על הבמה זה לא רק תחביב, זו לא רק אמנות, אלא יש בו קורטוב של קדושה.

אז הן עובדות לשם שמים ומופיעות רק בפני נשים - מהיכן יש תקציבים?

"זה תיאטרון עני מבחינת המשאבים, אבל כזה שנוצרים בו קשרים מאוד חזקים, ללא היררכיה. הן עושות הכל - כותבות, מביימות, משחקות. התיאטרון הוא תוספת לסדר יום מאוד מאוד עמוס, אלה

נשים עובדות שמטופלות בילדים, והן בכל זאת מוכנות לעשות את זה, הן מגיעות לפעמים עם תינוק עד לקצה העולם בשביל להופיע, אבל כל זה גורם לכך שקשה להן להתקיים לאורך זמן. הן עולות ואחרי שנה-שנתיים נאלצות לרדת.

"למרות זאת, יש אצלן התקדמות. לפני שמונה שנים אף אחד לא שמע עליהן והיום הן כבר יותר מוכרות ויש להן כבר יותר מקומות שבהן הן יכולות להתמקצע. רואים יותר בנות דתיות שלומדות את תחום התאטרון. אני חושבת שהן עדיין מחפשות את הסגנון התיאטרלי הייחודי שלהן. כדי לפרוץ דרך, מספיק שתהיה להן יוצרת מבריקה אחת, עם תעוזה מאוד גדולה, ואז אני מאמינה שמה שהן עושות ישפיע גם על התיאטרון הממסדי".