שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איש קטן ענק

    קשיי ההתפתחות הפיזית של ג'ימי סקוט לא הותירו אותו מאחור. להיפך, את חידושיו לשירי מקור של מבצעים אחרים הוא לוקח קדימה - רחוק ככל האפשר. לפעמים אפילו קצת יותר מדי. שרון מולדאבי מתרגש

    הוא אחד ממגישי השירים המעולים בכל הזמנים, ולמרבה הצער נותר אחד הסודות הכי שמורים של המוזיקה הפופולארית האמריקנית. בסוף השבוע הבא יחגוג את יום הולדתו ה-85, אבל אני מקדים וכבר מבקש לצרף את קולו לפסקול חייך, משום שבתזמון משונה ימלאו ביום שני 26 שנים להגעתו למקום הראשון במצעד האמריקני של השיר, שגילה לי את ג'ימי סקוט.

     

    ליתר דיוק, סקוט הוא זה שגילה לי את יפי השיר הכה מוכר, משום שעד שנחשפתי לביצוע שלו לא מצאתי בשיר כלום. כן, הוא כזה זמר נדיר.

     

    פשוט מדהים

    ב-1985 הקליט מיק האקנל, כזמר צעיר באלבום בכורה של להקתו השנייה "סימפלי רד", שיר שכתב והלחין בגיל 17, "Holding Back The Years". שנה לאחר מכן הגיע למקום הראשון בארצות הברית ונותר הסינגל הכי מצליח של הלהקה. כשיצא בזמן אמת, זלזלתי בו כעוד מוצר חלקלק ממוסחר וסתמי של להקת מיינסטרים פופולרית מדי.

     

    צפו בקליפ של "Holding Back The Years" בביצוע של "סימפלי רד"

     

    בערך עשרים שנה מאוחר יותר, בשוטטות מקרית ברשת, נתקלתי בשמו של ג'ימי סקוט, שעד אז הכרתי רק כמי ששר קולות בשיר מיצירת המופת של לו ריד, "קסם ואובדן" מ-1992. קראתי שסקוט מבצע את "סימפלי רד", והתחשק לי לבדוק איך הוא נשמע גם בלי ריד. הקשבתי ונאלמתי ודמעתי.

     

    החידוש משאיר את המקור מאחור

    כלל מוכר והגון בהגשת שירי פופ גורס, שזמר צריך לשרת את השיר - לפעמים גם במחיר מיתון והצנעת יכולתו ונוכחותו. סקוט הוא אולי הזמר היחיד שאני מכיר מחוץ לטריטוריות נוסח וויטני יוסטון-סלין דיון, שעובד הפוך, אבל מצליח: כל השירים שהוא מבצע נועדו לשרת את ההגשה שלו. ובחלק מהמקרים הוא יוצא ענק, כמו ב-"Holding Back", שגילה לי מחדש.

     

    נדמה כאילו האקנל הקליט את השיר כשהיה צעיר מדי, ובשל הכוונה המסחרית הברורה, עטף אותו בעיבוד ובהפקה נעימים ושווים לכל אוזן ולכל תחנת רדיו. אצל "סימפלי רד" רוככו ככל הניתן הכאב, הצער והתקוות במילים וגם הכמיהה לשינוי - הנכזבת, אך שורדת בלחן. אצל סקוט זה הפוך. הוא לוקח כל נים וכל רגש וכל תדר נפשי, שחבוי או חשוף בכתיבה, ומחצין ומעצים אותם. לביצוע המקורי של מחבר השיר נותרתי אדיש. בביצוע של סקוט התאהבתי גם בשיר וגם בזמר.


    סקוט. ביצוע מלא עוצמה

     

    סקוט אינו רק אמן פעיל בן 85, שהקליט את להיטו הראשון כבר לפני 60 שנה, כששר בביג בנד של ליונל האמפטון (ב-1963 הוחתם בלייבל הטרי של ריי צ'ארלס, אך בעקבות דעיכת הצלחתו המסחרית בסוף שנות ה-60, שב לעיר הולדתו קליבלנד והתפרנס זמנית כנער מעליות). הסיפור הבאמת לא ייאמן שלו הוא התמודדותו עם תסמונת קלמן, שהגבילה את גובהו, והותירה אותו במצב התפתחותי חלקי של טרום התבגרות. כך "הרוויח" את הכינוי "ליטל".

     

    מכאן נובע קולו המאוד גבוה שלא התעבה, ושניתן בקלות לטעות בו כקול נשי. אילו תעצומות נפש, איזה מבנה אישיות, איזה ניסיון חיים ואילו כמויות בלתי נדלות של יופי ועושר פנימיים ושל מזל ושל קסם צריכות להיות לאיש הזה. במקום להיחשב כמוגבל, כדחוק לשולי החברה, כחלש בעל כורחו, חצב לעצמו קריירה של עשרות אלבומים ואלפי הופעות, והגיע לכזו רמה מעוררת השתאות של הגשה קולית. 

     

    לא שזה תמיד מצליח לו: סקוט תמיד מתייחס למילים וללחן המקוריים של השירים כאל הצעות הגשה בלבד. הרבה ממה שהוא עושה היה מסתיים אצל 98 אחוז מזמרי הג'אז והפופ באסון: משיכות ההברות המפתיעות, ההטעמות המשונות של חלקי משפטים, ההרגשה הקצבית האישית, הבעילה של לחני השירה והפקעתם מכוונות המחבר המקוריות - כל אלו גורמים לו לפעמים גם לקחת שירים נפלאים לקצוות רחוקים מדי. 

     

    צפו בביצוע של סקוט ל-"Slave To Love" של בריאן פרי

     

    אבל הפספוסים רק מעידים על המקוריות, הייחודיות והאומץ הפנטסטיים שלו. סקוט, למשל, מתעלה בפרשנות לשלושה ממגישי השירים הכי טובים בפופ - ג'ון לנון (עם "Jealous Guy"), אלטון ג'ון ("Sorry Seems To Be The Hardest Word") ובריאן פרי ("Slave To Love"). את שלושתם הקליט בשלב מאוחר יחסית בחייו, אחרי תנופה מחודשת בקריירה בזכות מפגש אקראי עם לו ריד. מפגש מחייה קריירה שהתחיל בבית הקברות.

     

    חיים חדשים מהקבר

    השניים ליוו למנוחות את מחבר השירים הנהדר וחברם המשותף דוק פומוס, שכתב בין היתר את "Save The Last Dance For Me". מותו מסרטן של פומוס היה ממקורות ההשראה של ריד ליצירת "קסם ואובדן", והוא זימן את סקוט לאולפן. ופתאום גילו את סקוט דורות חדשים של מאזינים והוא שר, בין היתר, עם אנתוני והג'ונסונז וקיבל חוזי הקלטות מחודשים.

    שיתוף פעולה קסום בין ריד לסקוט בהופעה ב"Magic and Loss"

     

    סקוט הוא פלא אנושי ואמנותי, וחלק מהסיבות לאי הצלחתו המסחרית נובעות מכך שאמנותו כזמר סותרת רבים מהחוקים עליהם מתבססת תעשיית הפופ. ההגשה שלו כה אינטנסיבית רגשית, עד שקשה להאזין לרצף שירים שלו מבלי להתעייף. גם כשהוא שר את סטנדרטי הג'אז ושירי הפופ הכי ותיקים, מוכרים ואהובים, אי אפשר להשתמש בו כמוזיקת רקע, וקשה פשוט ליהנות מהשירים, משום שסקוט תובע כל הזמן 200 אחוזים של תשומת אוזניים ולב.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סקוט. למי קראתם "ליטל"?
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים