שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    סדר ללא שליטה: על אדם סמית'

    במאה ה-18 החלו אנשים לחזות בתופעה חדשה ומדהימה: ערים גדולות וסואנות, מלאות בהמון רב הממהר לעיסוקים שונים והכל מתנהל ביעילות ללא שליטה מגבוה. הפילוסוף אדם סמית' הגדיר את התופעה ופירש אותה ואגב כך הפך לאיש הראשון שהגדיר את חוקי השוק

    עשרה אנשים עומדים ליד סרט נע במאה ה-18. הם מייצרים סיכות. אחד מחדד, השני חותך, השלישי משייף והרביעי בונה את ראש הסיכה. משעמם?! היה היה סקוטי אחד שדווקא התלהב מהתמונה הזו.

     

    אדם סמית' (1723-1790) היה מרצה לפילוסופיה של המוסר. כל הקלישאות על פרופסורים מפוזרים מתאימות במקרה שלו. הוא גר אצל אימא שלו כל ימי חייו - מרחף, מבולבל, בתול? אולי הוא אפילו היה בתול - בקיצור, גאון. 

     

    סמית' הוא האיש שהמציא את הכלכלה המודרנית, וברא את המושג המופשט של השוק. ראשון הכלכלנים המודרניים, שספרו "עושר העמים" שפורסם באנגליה ב1776 הפך לרב מכר עולמי, וייסד את מדע הכלכלה המודרני.

     

    כל הוגה טוב מנסה לענות על שאלה מסוימת. הוא מביט בעולם, מוצא תעלומה ומנסה לפתור אותה. את אדם סמית' העסיקה שאלה מעניינת ולא פשוטה. שאלה שהטרידה גם את צ'רלי צ'פלין.

     

    סרטו הקלסי של הקולנוען המבריק, "זמנים מודרניים", מתחיל בסצנה המתארת אספקט ידוע של החיים החברתיים המודרניים: מאות אנשים ומאות כלי רכב

    ברחובות, במהומה אדירה ובתוך בלבול היסטרי, מגובבים ושועטים כמו עדר חזירים (כך מתחיל הסרט) פרוע ומבולגן.

     

    כך בני האדם בבוקר: פקקי תנועה, רחובות סואנים, זיהום אוויר ובלגן מטורף. אבל לא רק בלגן. לצד האי-סדר של הכרך המודרני, מתקיים גם סדר כמעט מופתי. בתוך חבית הספגטי הענקית הזו מגיע כל ספגט לפה הנכון, בזמן הנכון וברוטב המתאים. בכל בוקר יוצאים מיליארדי בני אדם (בזמננו, ואלפים רבים בזמנו של סמית) לעבודת יומם. כל אחד יודע בדיוק לאן להגיע. כל אחד (לרוב) יודע בדיוק מה לעשות.

     

    אחד נכנס לכיתה ומלמד חומר מסוים, אחר נכנס למפעל ומתמקם במקום שלו, רופא השיניים סותם, הספר מספר ונהג המונית נוסע. בתוך כל המהומה האדירה הזו כולם יודעים בדיוק לאן ללכת ומה לעשות. ולא רק זה: ה'כולם' האלה יודעים לייצר פחות או יותר את מה שצריך בשביל לענות על דרישות החברה, ויודעים שלא לייצר את מה שלא צריך.

     

    הם יודעים כמה תיקים כדאי לייצר, וכמה טכנאי מחשב כדאי ללמד. הם יודעים איזה כמויות של לחם שיפון ללא שמרים האנושות צורכת וכמה קרואסונים צריך. הוא שאמרנו - סדר מופתי. סמית' הביט בסדר המופתי הזה ושאל שתי שאלות: הראשונה היא, איך 'הכולם' האלה יודעים כמה ומה לייצר? והשניה היא, מי מנהל את המערכת הזו?

     

    תעלומה קשה עמדה בפני הפילוסוף המחונן. הרי לא סביר שאדם אחד או גוף אחד ישלטו או ינסו לשלוט בכל ההמונים האלה, המפוזרים על פני עשרות מדינות שונות. יש אומנם מחליטים ברמה ארצית, אבל גם הם לא קובעים מכסות ייצור מדויקות עבור כל דבר (הנסיון הסובייטי שסמית' לא הכיר, כשל לגמרי מבחינה של אפשרות כלשהי לתכנן כלכלה על כל פרטיה). נשאלת אם כך, השאלה, איך מתנהלת מערכת ענק כזו ללא כל שליטה? השאלה הזו הביאה את סמית' להגדרת חוקי השוק.

     

    האופה שלנו הוא אגואיסט נאור

    אף אחד לא עובד מטוב לב, כותב אדם סמית'. האופה לא נותן לנו לחם כי הוא איש טוב, וגם הסנדלר (יש כאלה עדיין?) לא מתקן סתם. כל אחד מהאנשים האלה פועל לטובת האינטרסים הפרטיים שלו עצמו. מה שמכונה בשפה הפילוסופית; אגואיסט. עכשיו נשאלת השאלה הבאה; איך אינסוף אגואיסטים לא טורפים אחד את השני? למה הם משתפים פעולה?

     

    והתשובה: הם לא סתם אגואיסטים. הם אגואיסטים רציונליים. הם הגיוניים והם מבינים שהם חיים בסביבה של אגואיסטים רציונליים אחרים. ובנוסף לכך, וזה חשוב, הם סוחרים מטבעם. מסחר - זה מה שהם אוהבים ויודעים לעשות. ואיך כל זה מביא ליצירת שוק מתפקד? באמצעות מנגנון התחרות שבשוק ושיווי המשקל. נסביר.

     

    יצרן כובעי הפרווה מייצר מאה כובעים בחודש ומבקש עבור כל כובע חמישים שקלים. מגיע חורף קשה, קר לאנשים בראש ויש דרישה לשלוש מאות כובעים בחודש. היצרן מגביר את הקצב ומציע למכירה מאה חמישים כובעים בחודש. באותה הזדמנות הוא מנצל את המצב ומעלה את מחיר כל כובע לשמונים שקלים.

     

    אנשים מסוימים פורשים מהמרוץ אחרי הכובע - אין להם שמונים שקלים לכובע. הביקוש יורד והמחיר מתייצב. ומה על האנשים שעדיין קר להם? אותם יציל האיש שמייצר בדרך כלל שמשיות.


    גם צ'רלי צ'פלין ראה את זה. זמנים מודרניים (צילום: גטי אימאג'בנק)

     

    הוא רואה כמה משתלם לייצר כובעי פרווה, ויודע ששמשיות לא הולכות טוב בחורף. הוא נכנס לשוק הכובעים ומייצר עוד מאתיים כובעים בחודש. פתאום לכל מי שרוצה יש כובע, אין תחרות מטורפת על כל כובע. מחיר הכובעים יורד בחזרה לחמישים שקלים.

     

    אז מה קרה כאן? יש פחות שמשיות כי לא צריך אותן ויש יותר כובעים, כי צריך אותם. יש פחות או יותר מספיק כובעים לכל דורש, ובדיוק במחיר שכל אחד יכול ומוכן לשלם עבור כובע. נוצר שיווי משקל של צריכה, ייצור ותחרות. ומי ניהל את התהליך הזה? אף אחד. רק אינטרסים עצמיים של כל אדם שרוצה למקסם את רווחיו ואת התועלת שלו.

     

    במקום היד החזקה של השליט החזק שמנפיק צווים לניהול מערכת המחירים, יש כאן, כך אומר סמית', מעין יד נעלמה, שמסדירה את העניינים בלי כל התערבות מבחוץ. היא פועלת באמצעות שיוויי משקל. בדיוק כמו שיווי המשקל בייצור הכובעים. בתחילה היה שם מצב זמני של מחסור ועליה של מחירים בשוק הכובעים ועודף ייצור שמשיות, אבל אחר כך יוצרו יותר כובעים, כי ליצרן השמשיות זה היה יותר כדאי. ובגלל שהיו יותר כובעים, ירד הלחץ של הקונים והמחיר ירד למחיר ההתחלתי. וככה, אף אחד לא מנהל את זה. זה מתנהל לבד. מעצמו.

     

    ולכן הסיסמה שחסידי אדם סמית' הפנו לממשלות בזמנן היתה: "תנו לעשות!", כלומר, "תנו לנו לפעול ולייצר", או בצרפתית: Laissez-faire (לסה פר).

     

    גם הפועלים הם סחורה

    אבל מה יקרה, כותב סמית', אם נייצר הרבה וביעילות? הרי ככל שנייצר יותר ונמכור, יגדלו רווחי היצרן, והוא יקנה עוד מכונות ויעסיק עוד פועלים, ואז גם השכר של הפועלים יעלה. למה השכר של הפועלים יעלה? כי יצטרכו הרבה פועלים ולא בטוח שיהיו מספיק וכל יצרן יתחרה על הפועלים ויצטרך לשלם להם יותר.

     

    אז מה הבעיה? הבעיה היא שאם הייצרן ישלם לפועלים שלו יותר הוא ירוויח פחות, ואולי לא יהיה לו כדאי להמשיך לייצר. ולכן, אולי, יקפא הייצור. ולכן, אולי המודל של היד הנעלמה לא כל כך מוצלח, ועל הממשלה התומכת בייצור להוריד, בחוק, את שכר הפועלים. לא!

     

    לפי סמית' אין בכך צורך. והוא מסביר: כשהפועלים מרוויחים יותר, הם קונים יותר אוכל מזין, ואז מתים להם פחות ילדים (אנחנו במאה השמונה עשרה), ואז, בעוד עשר שנים יהיו לנו פועלים קטנים ובריאים בכמויות – אותם ילדים בני עשר שעבדו אז במפעלים.

     

    וכשתהיה הצפה של פועלים, תהיה תחרות בין הפועלים על קבלת כל משרה, כי אולי תהיינה פחות משרות מפועלים. ומה קורה כשיש תחרות של המוני פועלים על מעט משרות? בדיוק מה שקרה כשיוצרו יותר כובעים. המחיר יורד.

     

    כל פועל יסכים לעבוד בשכר נמוך יותר ולפי סמית הוא יוכל לרדת במחיר עד למינימום שיספיק לו לקנות לעצמו לחם יומי. ולכן, וזה ממש יפה, ימותו יותר ילדים של פועלים, ובעוד עשר שנים יהיו לנו פחות פועלים ומספר הפועלים יתאים בדיוק (פחות או יותר) לצורכי הכלכלה.

     

    מזעזע? לא בטוח שכלכלה יכולה לנתח בצורות אחרות. כן, ככה סמית חשב. וזו המערכת התיאורטית שלו. המערכת הזו מקובלת, עם המון שכלולים תיאורטיים פרי מאתיים שנים יותר, על חלק גדול מהכלכלנים. אבל לא על כולם. חלק מן הכלכלנים מאמין שהשוק לא מצליח לספק כלל את הסחורה, ושהמדינה חייבת להתערב בו. על כלכלנים כאלה באחד הטורים הבאים.

     

    הכותב הוא מרצה לפילוסופיה של הכלכלה במסלול האקדמי – המכללה למינהל, וחוקר בתחום הכסף. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון גלובליים, והתנהלות משברית בשוק הפיננסים", יראה אור בהוצאת רסלינג באוגוסט 2010 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים