שוב איננו ילד

כל מה ששמעתם על שמוליק קראוס כנראה נכון: פרא אדם, שתיין, לא צפוי, לא פעם אלים - ומצד שני אמן ענק, חלוץ מוזיקלי, מלחין רגיש ופרשן מחונן של העדינים שבטקסטים. עם כל ההסתייגות מדמותו, אין להכחיש שהאיש הוא ההתגלמות השלמה ביותר של כוכב רוקנרול שהיתה פה אי פעם. לא שם זין, לא עושה הנחות לאף אחד. אין אחד שמתקרב אליו.

החודש יציין קראוס את יום הולדתו ה־75, וזאת הזדמנות לעוד מבט ברפרטואר שלו, שלמרות כל התהפוכות האישיות הוא עשיר וגדוש ומגוון. בהד ארצי בחרו לעשות את זה באוסף חדש ומשולש מסדרת "המיטב", שלצד הלהיטים המתבקשים כולל גם כל מיני ביצועים מיוחדים וקאברים של אמנים אחרים לשיריו. אני בחרתי להתמקד כאן בעשרה קטעים שנשארו קצת בצד. 

1. מי אנחנו. ב־1971 נקלע קראוס לסכסוך עם החוק סביב חלקת אדמה בנבי סמואל, שלטענתו היתה שייכת למשפחתו. אחרי שאיים בנשק על שוטרים שבאו לפנות אותו מהמקום הוא נשפט לכמה חודשי מאסר, ובכלא חיבר שירים שחלקם תיארו את חייו כאסיר. כשיצא לחופשה הקליט את השירים האלה בסשן אגרסיבי

 אחד. ההקלטות שנגנזו בשעתן יצאו כעבור חמש שנים באלבום "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", שנמכר בעותקים ספורים ונעלם מהשוק כלעומת שבא. לפני כמה שנים נעשה צדק עם האלבום המשובח הזה והוא יצא סופסוף מחדש, והקטע הזה - מגיטרת הפאז המטונפת של חיים רומנו בפתיחה ועד לשאגות של קראוס בסיום - הוא התמצית שלו.

2. כשאת בוכה את לא יפה (אריק איינשטיין). אולי זה מחיר ההתנגשות בין אגו מהקליבר של קראוס לזה של אורי זוהר, בעצמו לא פראייר, אבל החלק המשמעותי שהיה לו במה שמכונה "חבורת לול" די נשכח. כאן מדובר בדוגמה מוקדמת יחסית, מתוך "פוזי" של אריק איינשטיין מ־1969. יהונתן גפן חיבר את הטקסט (לפי עדותו, תחת מתקפת כאפות מכיוונו של זוהר), קראוס הלחין, והצ'רצ'ילים שמנגנים נותנים את הסיפתח לרוק העברי כולו.

3. חייכי. האלבום "גלגל מסתובב" מ־1982 נחשב ליצירה משותפת של קראוס ויענקל'ה רוטבליט, אבל על חצי מהטקסטים בו אחראי דווקא יבי - משורר אלכוהול, סוציאליסט, לוחם צדק, ותמהוני מוחלט לפי כל סטנדרט עכשווי. מכולם, זה הפייבוריט שלי: מילים של שיכור שחוזר הביתה בסוף הלילה אל אישה כועסת, בעיבוד ג'אזי (דני פאר בתפקיד פסנתר מעולה) שמעלה בדעתך בר אפוף עשן בניו־אורלינס, או את מדרכות תל אביב בחמש בבוקר.

4. זה קורה . הקלאסיקה היא כמובן הביצוע המקורי של אריק לביא, אבל לקריאה המחודשת של קראוס באלבום האחרון שלו עד כה, "יום רודף יום" מ־2004, יש איכות משלה. לביא ביצע את השיר הזה באמצע שנות ה־70 כשהיה בשיא כוחו, כאדם שנמצא באמצע הדרך המתמשכת; קראוס, שגם חתום על המילים - עניין נדיר אצלו - שר אותו בנימה מרירה של מי שכבר ראה הכל ומביט בעיקר לאחור.

5. שמש שמש במרום. הביטוי הבולט ביותר לצד העדין של קראוס הוא לחניו לשירי הילדים של מרים ילן שטקליס - במיוחד "בובה זהבה" שהוקלט עוד עם החלונות הגבוהים, אבל לא רק. ב־1975 הקליטו קראוס וג'וזי כץ אלבום שלם משיריה של ילן שטקליס, ושוב התברר שאין שני לו בשילוב ביזארי בין רוך לחספוס, בתקליט ילדים שהוא בעיקר למבוגרים. תשמעו את השיר הזה ותבינו.

6. גיטרה . קראוס כאמור כמעט לא כותב תמלילים, אבל יש לו את רוטבליט שמשמש לו פה, או עט, וכותב לו את הטקסטים הכי אישיים. הסיפור של השיר הזה הוא כמובן סיפורו של קראוס עצמו: הוא זה שאמרו שזה הסוף שלו, שסיפרו שהשתגע, בולע, מעשן, שפגש אישה צוחקת עזב אותה בוכה - ושיותר מכל אהב לנגן בגיטרה. סולו גיטרה גדול של אילן וירצברג, אם כבר מדברים.

7. שיר הזמר . "אחרי עשרים שנה" מ־1987 הוא המשך ישיר ל"גלגל מסתובב", ועשו אותו פחות או יותר אותם אנשים: קראוס, רוטבליט ואילן וירצברג, שהופקד על העיבודים. יכולתי בעצם לבחור כל שיר מתוכו והוא היה משתלב ברצף בלי בעיות, אבל הלכתי על ההמנון הזה לחרמן המזדקן.

8. ימי ראשית הקיץ . "כיף התקווה הטובה" היתה צריכה להיות הסופרגרופ העברית הראשונה. ג'וזי כץ, חנן יובל ואלי מגן חלקו בתפקידי השירה; המתופף זהר לוי והגיטריסט שלמה מזרחי נתנו את הבסיס המוזיקלי שנטוע עמוק ברוקנרול; על הלחנים היה מופקד קראוס עצמו. בסופו של דבר התפרקה החבילה מוקדם מדי, שוב בגלל התנגשויות אגו, וכל מה שנותר זה חופן שירים שהגיעו לאלבום האוסף "שבעים שמונים" שיצא עשור אחרי שהלהקה התפוררה ונעלמה. בין השאר היו שם "בלדה לעוזב קיבוץ", "אצלי הכל בסדר" ו"ד"ר יארינג" - וגם השיר הזה, שאולי מתחזה לתמונת טבע פסטורלי, אבל יש בו גם זרמי מעמקים אפלים שקראוס בחר להבליט כשחזר אליו שני עשורים מאוחר יותר, באלבום "ידידותי לסביבה".

9. El El Israel . הסיבוב שעשו החלונות הגבוהים באנגליה הסתיים בלא כלום: אריק איינשטיין נתקף געגועים אחרי זמן קצר וחתך הביתה, קראוס וג'וזי כץ נשארו וניסו בכל זאת, וזה נגמר בשני תקליטונים עם גירסאות באנגלית לשירי החלונות הגבוהים. הקטע הזה הופך את הלחן של "יחזקאל" לסיפור דוד וגוליית ברוח ימי האופוריה, אבל עזבו את הטקסט הזניח: העיקר הוא העיבוד הפופי שאורז את קולה של ג'וזי בכלי נשיפה, ושם אותה בשורה אחת עם זמרות פופ מסוגה של מריאן פייתפול הצעירה. היה פה פוטנציאל ענק.

10. אמא טבע . לסיום, עוד קטע מ"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", והפעם מפלצת: ג'אם פרוע שבבסיסו הוא קאבר ל־Mother Nature's Son של הביטלס, ובמהותו הוא טריפ מחורע. קראוס כמעט מוציא פה את המעיים, והלהקה (חיים רומנו, אהרל'ה קמינסקי ושמוליק ארוך) נותנת בגראז' שלא היה מבייש את הסטוג'ז. יותר מ־11 דקות נמשך הדבר המופרע הזה, שמסתיים רק כשנגמר סרט ההקלטה באולפן.