אליפות העולם בטיפוס על בניינים - יומן הפקה

משימה בלתי אפשרית 1 - מלמעלה למטה

הרחק אי שם, בשלהי 2009, הגיעה לידי עומר מי-דן פיסת מידע אטרקטיבית שהובילה לבנייה ותכנון של פרויקט אקסטרים חדש ומסעיר.

המטרה: שבירת שיא עולם בקפיצת בייס, תוך שיתוף פעולה עם 45 קופצי בייס מכל העולם, שיקפצו בו זמנית מאתר אחד אורבאני. זה מה שקורה כששני מטורפים נפגשים לחומוס. דן רביב. זה השם השני.

האמצעי: מרינה ביי סנדס, סינגפור. בניין חדש, גבוה מאוד ומאתגר. הערכת ההיתכנות למימוש המבצע נראתה אופטימית, לאחר שעלה רעיון לשלב הפרויקט באירועי השקת המתחם. זה היה לכסות את הלגיטימציה החוקית. מכשול צפוי היוותה כמובן העובדה שבייס ג'אמפ הוא ספורט מסוכן ומרתיע עם פוטנציאל יחסי ציבור גבוה כתוצאה ממוות בשידור חי.

בסינגפור עובדים מסודר - לכל דבר ועניין יש טופס מתאים. גם לבייס ג'אמפ. רוצים לקפוץ מהגג? אין בעיה, תמלאו את הטופס הזה הזה והזה, וגם את כל העשרים האלה, אחרי זה אנא פנו לאחראי בממשלה על המרחב האווירי, אחריו לכו לאחראי על המרחב האווירי הספציפי שמעל מרינה ביי סנדס, אחריו אנא הפגשו ומלאו את הטפסים המתאימים לביצוע פעילות נחיתה בתוך מי הים? אה, לא תנחתו בים? זה כבר טופס אחר. אחרי זה תיפגשו עם השר המתאים בממשלה האחראי למפגני צניחה, ובתוך המשרד שלו חפשו את הפקיד שאמון על טפסי התחייבות לתנאי נחיתה בתוך מים, כדי שלא תעיזו לזהם את המים, שכן הם מיועדים להתפלה.

חצי שנה עבודה ומאה עשרים טפסים אחרי כן, מתקבלים כל האישורים לאירוע הגדול. כולם חוץ מהמשטרה. במקביל לעבודה על האישורים, ההפקה בעיצומה. 45 מצנחים תפורים בהזמנה מיוחדת מוכנים, הליקופטרים, סירות מנוע, מועדוני צניחה משוריינים לאימוני הקופצים, פגישות ושיחות טראנס אטלנטיות לכל העולם בכל לילה, ישיבות צלמים, ישיבות צנחנים, ישיבות הנהלה, ישיבות ממשלה.

תחקיר בטחוני על כל קופץ כי זה מה שעושים בסינגפור, ומרחב אווירי בעייתי אחד. חודשיים לפני המאורע המכונן זה ודאי: סינגפור היא המקום הבטוח בעולם. המשטרה אינה מוכנה לאשר אירוע שקורים בו דברים לא בטוחים. אלמנטרי ווטסון. אין אישור. אבל אין אישור עם פתח קטן לתקווה: אם תירשם בפרוטוקול הפקה בטוחה לתפארת, אז אולי מישהו יסכים לדבר על שיאי עולם בקפיצת בייס. אולי.

מלמטה למעלה - המירוץ לסקיי פארק

אהההמ. שינוי קליל בתוכניות. אם עד עכשיו דובר על שיא עולם בקפיצה מבניין, הרי שמרגע זה, החלה הספירה לאחור, לאירוע אקסטרים שונה בתכלית: שיא עולם בטיפוס על בניין.עומר מי-דן מספר שאצלו במשפחה קיים הביטוי השגור "כשנגיע לגשר נקפוץ ממנו".

עם הגיע אחרון האישורים הנחוצים לתחרות הטיפוס הראשונה מסוגה בעולם, מתחלפת הקלישאה המשפחתית באחת מעט יותר רלוונטית שגם אותה לוקח מי-דן ומממש "ליטרלי": לא נכנסנו מהדלת הראשית? נכנס מהחלון. לא רוצים זווית של הבניין מלמעלה למטה? תקבלו אותו מלמטה למעלה.

למרבה ההפתעה, הרעיון החדש מתחבב עד מאוד על כל הנוגעים בדבר כולל מי-דן. אף אחד מעולם לא בנה תחרות טיפוס על בניינים. וכמובן שמפגן צניחה סטנדרטי לקינוח הוא חלק מהתוכנית. מאות טלפונים, שיחות ועידה, סקייפים ליליים וישיבות הנהלה לאחר מכן, המטרה אותה מטרה: שבירת שיא עולם בקפיצת בייס.

האמצעי: המירוץ לסקיי פארק - התחרות הראשונה מסוגה בעולם לטיפוס על בניינים, פלוס מפגן אווירי קליל, בטוח ונקי מתקלות.

הקונספט:

שבע קבוצות מטפסים משבע מדינות/אזורים/יבשות. בכל קבוצה שלושה מטפסים (שני מטפסים ומטפסת),

ההרכב כולל את המטפסים הטובים בעולם, מרביתם ידועים מאוד. (בינהם טים אמט, אבונד לי, מאיין סמית' גובט ועוד). התחרות בנויה כמירוץ שליחים על שלושת מגדלי הענק שנישאים מעל הסקאי פארק. על כל בניין נציג מכל קבוצה.

עם הנתן האות, מטפסים המתחרים, כמה שיותר מהר כמובן, על המגדל הראשון.

ברגע שמגיע מתחרה לסקאי פארק, מקבל חברו לקבוצה, במגדל השני, קיו להתחיל טיפוס וחוזר חלילה במגדל השלישי.

הראשונים לסיים את שלושת המגדלים ולרוץ לקו הסיום שנמצא לאורך בריכת ה-170 מ' שממוקמת על גג הסקיי פארק, הם המנצחים. כשהמטפס האחרון עולה על הגג, ההליקופטר מצניח.

7 נבחרות: קנדה, סינגפור, סין, אירופה, אסיה, ארצות-הברית, הקהילייה הבריטית (ניו זילנד, אוסטרליה, אנגליה). אז איך בעצם מטפסים על בניין עצום, מאוגף זכוכית, בגובה 220 מטר? בקלות. יחסית. (יחסית למי שטיפוס הוא המקצוע שלו בעשרים השנה האחרונות...)

המגדלים, כאמור מתנשאים לגובה רב ובעלי מבנה טיפוס שלילי, מה שאומר שככל שמגביהים, נוטים המגדלים כלפי חוץ, באופן שבו למתבונן מהצד על המגדלים, הם עומדים בצורת האות Y.

זה, והעובדה שהטיפוס מתבצע על זכוכית בה אין אפשרות לתקוע עזרים טכניים, יוצרת מציאות בה המטפסים צריכים לבצע משימה פיסית ואתגרית מאוד, המתבססת בעיקר על כח ידיים וסיבולת, תוך כדי התקדמות וורטיקלית על "סנפיר" זכוכית עטוף מסגרת מתכתית הבולט לאורכו של הבניין כולו ואשר המרווח בינו לבין הקיר יוצר חריץ המאפשר הכנסת רגל או יד ועל ידי כך מתווה נתיב התקדמות.

טיפוס על בניין, כפי שלומדים טובי המטפסים בחזרות הגנרליות, שונה מאוד מהטיפוס בטבע. בטבע כל צעד הוא שונה ומחייב בחינת מסלול והחלטה איך להתקדם. המון מחשבה ותכנון.

בטבע צריך למקם אמצעי אבטחה, גורם שלוקח זמן ומעלה את רמת הסיכון, בעיקר אם נופלים על יתד שלא הונחה היטב. מנגד, טיפוס בניין הינו קשה יותר פיזית, ומונוטוני מאוד. אותה תנועה לאורך מאות מטרים מעייפת ומתישה את השרירים בצורה קיצונית.

למעשה, אין היום בעולם ספורט המוגדר כטיפוס על בניינים. ישנו אלן רוברט, הידוע בכינויו ספיידרמן, המטפס על מבנים ובניינים באופן חופשי וללא חבלים, אך הוא יוצא דופן בנוף עולם זה.

מטפסים על הקירות

שבועיים לפני התחרות מגיע צוות ההפקה של מי-דן למתחם ומתמקם ב...סוויטה נשיאותית. בהתבוננות ראשונית בסוויטה אין ספק שמי שדאג לספק אותה לא דמיין לעצמו את החמ"ל המבצעי שהיא הפכה לו. מרצפות השיש, שולחן הביליארד והשטיח הרך והמפנק מקיר לקיר, לא חלמו שישכבו עליהן 7 ק"מ של חבלי טיפוס, קסדות, מכשירי קשר, ציוד צילום וביגוד מתחרים.

על כל פנים, נעים בסוויטה. סביר להניח שזה קשור לעובדה שהבן אדם הכי חשוב במעלה הפירמידה בסינגפור, הוא יועץ הפאנג שווי. אין עמוד, פרח באגרטל, או כרית המונחת על המיטה שלא קיבל אישור פנג שווי. כך גם נקבע מספר המטפסים בתחרות, צבעי החולצות שלהם, מיקום ומספר בלוני ההליום על הגג..הכל. ממש נעים כאן בכל חלל שנכנסים אליו. אולי זה היין.

האם יש סיכוי שעד סוף הכתבה אמצא משהו רע להגיד על סינגפור? בבוקר למחרת, כנראה. למחרת מתגלה עובדה מצערת: אי אפשר לשחות כאן בים, אלא אם כן חפצך בפילינג גוף משולב שמנים ארומטיים כמו דלק למשל. אחרי שמגלים את זה, פתאום מגלים שגם במיחזור הם לא חזקים. לא נורא, זה יגיע. רק עניין של כמה טפסים וחקיקה מהירה.

לעובדה שלא מומלץ לשחות כאן, יש כנראה קשר לכך שמי-דן לא קיבל אישור לצלם מהמסוק של הצנחנים. בחזרה הגנרלית לבדיקת אוירית של שטח הנחיתה, הצנחנים מאששים את התיאוריה. מלמעלה רואים נורא ברור את מה שאף אחד לא רוצה שידעו - המים מזוהמים. הצנחנים רושמים לעצמם תזכורת – לא להכניס ראש לאגם לאחר הנחיתה במים.

לט דה פארטי בגין

מספר ימים לפני התחרות המלון משתלטת על הלובי הנוצץ חבורת טיפוסים חריגה – קהילת המטפסים והצנחנים הידועים בעולם – והם מקנים ללובי הנוצץ נופך שונה מהנוף הסטנדרטי של סתם אנשים נורא עשירים בעולם הטיפוס, יש המולה רבתי סביב האירוע. ההתרגשות מורגשת, והמקום נראה מואר, או שמא אלה הפלאשים של הפפרצי שממתחילים לחכות כאן בחוץ מדי יום.

הם כמובן אינם מחכים לטים אמט, אלא לדיאנה רוס ועוד כמה סלבריטיז הצפויים להגיע לאירוע ההשקה. במקביל להמולת הלובי, מתרחשת המולה שונה לחלוטין על הבניין מבחוץ. עומר, יוחאי, נדב, עמית, מאט, בוחנים את העוגנים, מסיימים את הכנת התשתית למטפסים ומבצעים טיפוסי ניסוי.

לאחר כמעט שבוע שלם של בדיקת ציוד, הם בשלב של מדידת זמנים. הזמן המשוער לטיפוס בניין שלם הוא קריטי, מאחר והתחרות משודרת בשידור חי בכל העולם, ברשת ESPN ויש חלון זמן מאוד מוגדר בו רצוי שהראשונים שבמטפסים כבר יגיעו לקו הסיום והצנחנים ייפלטו מההליקופטר.

12 שעות של ניסיונות, והחלטה מתקבלת: המטפסים יתחילו את התחרות בדיוק בקו החצי של הבניין. זה יקח לכל מטפס כחמש דקות. (11 דקות בממוצע למטפס לבניין מלמטה למעלה) בסוף היום נערך תידרוך למטפסים, לפניהם יומיים של חזרות גנרליות.

דרמה, דרמה,דרמה

מדי לילה, ישיבת הפקה עד השעות הקטנות של הלילה. אריק מונסטריו, פסיכיאטר ניו זילנדי ומטפס הרים, מעלה נקודה מטרידה. המטפסים, מפורסמים וחזקים ככל שיהיו אינם רגילים לתפקד בתנאים שמספקת התחרות. מטפסי סלע רגילים לסביבת טבע שקטה, המאפשרת ריכוז רב. התחרות מזמנת למטפסים סביבת טיפוס טכנית מאוד, ורעשי רקע בלתי רגילים של אלפי צופים ומצלמות.

אריק סבור שיהיו מטפסים שלא יעמדו בלחץ, ומציע לבחון היטב את האספקטים הללו ביום למחרת, ואם צריך אז גם להטיס מטפסי סטנד ביי, למקרה של חוסר תפקוד. ואם בחוסר תפקוד עסקינן, ג'ב קורליס, חבר צוות הפקה וקופץ הבייס המנוסה בעולם, מציג שתי בעיות שאינן בגדר השערות, אלא עובדות בשטח. הרוח לא טובה בימים האחרונים. אין שום סיכוי בתנאים האלה, להצליח לעבור בין השערים המורכבים מבלוני הליום עצומים, הנישאים מהסקיי פארק לשמיים. מעבר לכך, ובהמשך לחששותיו של דוקטור מונסטריו, מתאר ג'ב את פניהם החיוורים של שני צנחנים שעלו איתו היום להליקופטר לבדיקת שטח אווירית. "אין להם מספיק ניסיון" הוא מתאר "זה נחמד שהם מסינגפור אבל מסוכן להצניח אותם בתנאים הללו". מתקבלת החלטה לוותר עליהם. נותרים שבעה צנחנים.

בבוקר זה הזמן של המדיה להרעיד את שלוותו של המתחם. 1000 עיתונאים מכל העולם זורמים לתוך המרינה.

על הגג מתרחשת, במקביל, דרמה מסוג אחר - אחת המטפסות נתקעת, חלק ממכשירי הקשר לא נקלטים במקומות מסוימים על הבניין. יום חם.

הצנחנים מבצעים צניחת ניסיון, למרות הרוח החזקה. הם מצליחים בדוחק, לנחות על מרפסת העץ שמול בימת ההופעות, לא מצליחים להתקרב לשערי ההליום. אחרי הצניחה ג'ב עולה לגג. משהו נראה לו לא בסדר. הרוח החזקה מנדנדת את בלוני ההליום מצד לצד. כל אחד מהבלונים קשור בשני חבלים שונים למעקה. קורליס מבחין כי הבלון האחרון בשורה קשור רק בחבל אחד.

תוך כדי שהוא צועד לעברו, החבל לאט לאט משתחרר מהקשירה. אמיתי לגמרי. ג'ב מגביר צעדיו והחבל משתחרר ומשתחרר.. עד שהוא מגיע, הבלון כבר בדרכו לשמים. ג'ב, בחור גבוה מאוד, מנסה לשלוח ידיים לתפוס את בלון ההליום האדיר ולא מצליח. קיים סיכוי שאם היה מצליח, היה עף יחד עם הבלון למעלה...תוך שניות טלפון לשדה התעופה. דיווח על הבלון. אחרי הכל, התחייב צוות ההפקה מולם, בחמישה טפסים שונים, על כך שהמרחב האווירי שמעל המתחם, נשאר נקי למעט ששה צנחנים והליקופטר בחלון זמן מאוד מוגדר. בלון הליום בגודל בית לא היה בתוכנית וגם לא בטפסים, ומדובר באיזור הנמכות לנחיתה של כלל המטוסים המגיעים לסינגפור.

אחרי כמה דקות שבהן לא נצפה בחלון שום גוף מעופף כשהוא צולל מטה בצורה בלתי נשלטת, והודעת טקסט אחת מטייס ידוע, שמרגיע שבלוני הליום, עצומים ככל שיהיו לא מהווים שום סיכון למטוסים, ההיסטריה שוכחת.

שינויי מזג האוויר - בוקר המירוץ

בוקר התחרות אופורי. המתחרים אוכלים ארוחת בוקר שנמשכת עד הצהרים. הכל מוכן ועובד כולל מכשירי הקשר. העיתונאים הם אלה שעובדים קשה היום.

בשעה 14:00, כשלוש שעות לפני תחילת התחרות, נכנסת סערה. לא סתם סערה, "אחושלוקי סערה" (על החתום י.ל) מהחלונות העצומים של סוויטת החמ"ל לא רואים דבר. 5000 אורחי המלון בתוך ענן. הטלפונים לא מפסיקים לצלצל ומכשירי הקשר צועקים. כולם מתדיינים עם כולם בטונים גבוהים. ומי-דן? יושב מול החלון ואוכל פיצה עם הילדים. הוא מסביר להם שככה זה מזג אוויר טרופי ושזה יכול להשתנות תוך דקות. דני מתקשר אליו, שואל מה הצפי. עומר חייב להוריד את מפלס הלחץ ואומר שמה שלא יהיה, התחרות תתקיים. "המטפסים יכולים לעמוד בסערת שלגים בהימאליה, סופה קטנה על קיר זכוכית בגובה של מאתיים מטר לא תהרוג אותם. כנראה."

עשרים דקות לפני ההזנקה, אלפי אנשים עומדים ומתבוננים מעלה, מאות מצלמות מכוונות למקום הנכון, ואז, רק אז, עשרים דקות לפני, מתבהרים השמים, הגשם נעצר, אין רוח. תנאים מושלמים. התחרות יוצאת לדרך.

סינגפור לוקחת מקום ראשון, באופן רשמי. באופן כללי – מסתובבים כלל המתחרים, שעות ארוכות לאחר סיום המירוץ כמנצחים. החיוך לא נמחק להם מהפרצוף. כשאחרון הצנחנים נוגע במים מתחיל גשם. ככה זה כשממלאים את כל הטפסים המתאימים בצורה הולמת.