מקימים קול צעקה
"מי דואג לילד" מאת טום סטופרד של תיאטרון חיפה הוא מחזה לא שגרתי על בית חולים פסיכיאטרי ברוסיה הקומוניסטית. הבמאי משה נאור: "גיליתי במהלך העבודה שאני קונפורמיסט ויש בזה משהו מעציב"
האם למחות? האם לצעוק? האם להתריע נגד עוולות? האם לצאת נגד הדעה הרווחת ובאיזה מחיר? בשאלות אלה ואחרות - מהותיות לא פחות בעידן שמקדש קונפורמיזם - עוסק המחזה "מי דואג לילד" מאת טום סטופרד.
המחזה של סטופרד, שנכתב בשנות ה-70, עולה לעתים נדירות על הבמה בעיקר בשל הקושי לצוות להפקה תזמורת סימפונית מלאה שתוכל להתחייב למספר רב של הרצות. בתיאטרון חיפה החליטו לשלב לטובת הפרויקט המשובח הזה כוחות עם תזמורת סימפונט רעננה והתוצאה מרהיבה.
זהו מחזה לתזמורת ולשחקנים שעלילתו מתרחשת בבית חולים פסיכיאטרי ברוסיה הסובייטית, שם מוחזקים בכפייה לצד משוגעים גם אנשים שפויים שמביטים נכוחה אל המציאות המתעוותת מולם, מתעקשים על העובדות ונאחזים באמת.
בית חולים פסיכיאטרי ברוסיה הקומוניסטית (צילום: אייל לנדסמן)
רגע לפני פתיחת מסך מודה הבמאי, משה נאור, שההתעסקות בחומרים שמציף סטופרד הובילה לטלטלה בחייו. "יש מעט מאוד אנשים אמיצים סביבנו. רובנו חיים בפחד. אתה רוצה שיקבלו אותך ויאהבו אותך ויעריכו, ולא תמיד ברור איך זה מתיישב עם מחאה, עם חשיבה אחרת, עם יציאה מהשורה", הוא אומר.
"גם כמנהל אמנותי של תיאטרון אני כל הזמן מתלבט בשאלה מה יקרה אם אמחה? אם אתריע? אם אעשה כך
או אחרת? האם כדי שאוכל לפרנס את הילד שלי ולחיות בנוחיות כדאי שאלך בתלם, או מה יהיה מחיר ההליכה נגד הזרם? דרך העבודה גיליתי שאני קונפורמיסט לא קטן ויש בזה משהו מעציב. אני מאמין שגם לקהל זה יהיה מסע מעניין עם תובנות שיפלו כמו אסימונים לאורכו".
להניח את המחזה המורכב הזה של סטופרד על הבמה של תיאטרון רפרטוארי ב-2010 זה כשלעצמו סוג של מרד?
"לא נראה לי. מרד זה מונח שטוח מדי כדי להגדיר את העשייה הזו. יש במחזה הזה משהו מאוד עגול. במרד יש משהו חד ונקודתי. הדימוי המרכזי במחזה הוא התזמורת או החברה שמעצם הגדרתה זקוקה לסדר. יש בה חוקים שצריך לציית להם, וגם אם מתקיים חוסר צדק צריך להתפשר. גם הגיבור בסופו של דבר מובל לחיים של קונפורמיזם. אין פה סוף שמח".
אני שואלת אותך כמנהל אמנותי של תיאטרון חיפה - התעסקות בחומר הזה היא סיכון?
"נגיעה בחומרים האלה היא חוויה לא שגרתית. זו העבודה הכי מעניינת שעשיתי. אני מרגיש חי, להבדיל מעבודות אחרות. הסיכון, ההתרגשות, המתח והתחושה שהצלחנו לבטא דרך ההפקה הזו משהו שנורא רצה להתבטא כבר הרבה מאד זמן – כל זה מחייה אותי. לא אכפת לי להצליח וגם לא אכפת לי להיכשל במקרה הזה, כי אני מרגיש שיש פה משהו אמיתי שהרבה אנשים מחפשים את הדרך לבטא. בעיני זה חומר מרגש".
לפנייה לכתב/ת 
