שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פלג: העולם ממנו באתי הפך אותי לשחקן טוב יותר
    ברק פלג מסכם קריירה בת 16 שנים: "הייתי קרוב להיות מאבטח וללכת לכיוונים אחרים. ממליץ לכל כדורסלן ללכת ליחידה קרבית"
    עבור רבים, ברק פלג הוא התגלמות הישראלי היפה. הילד שגדל בקיבוץ הדתי לביא, התגייס לשירות קרבי סיירת מטכ"ל והפך לאחת הדמויות המוערכות בכדורסל הישראלי, תולה את הנעליים, אולם לא נעלם לגמרי מהנוף.

     

    החל מהעונה הקרובה ישמש פלג כעוזר מאמן בשורות האלופה גלבוע/גליל, אולם עוד לפני כן הוא צריך לסגור כמה דברים מהעונה הקודמת, הקשה בקריירה.

     

    "נהריה עדיין חייבת לי שלוש משכורות", הוא אומר בעצב. " הם גם חייבו אותי על שלושה חודשים של שימוש באוטו, ולא שילמו לי את כל הדלק. אני אפילו לא רואה אותם מקימים קבוצה בלאומית, שזה גם מטריד אותי. הכסף הוא דבר אחד, אבל עצם זה שמועדון יכול יום אחד להתפרק מדאיג יותר מהכל".


    עם פניני. "רציתי מאוד להצליח, אבל לא התחריתי בשחקנים" (אורן אהרוני)

     

    "לבנות קבוצה צריך כמו צוות ביחידה"

    המשפט האחרון של פלג הוא אולי המאפיין הגדול שלו: המועדון חשוב יותר מהכסף והתהילה. כשהתבקש לסכם בפיסקה אחת קריירה שלמה, התלבט. "אני מוקיר תודה לאנשים שהיו איתי, על הדרך שעברתי. אני חושב שהקריירה שלי לימדה אותי המון דברים על עצמי, ואפשרה לי לבוא לידי ביטוי בצורה הכי טובה שאפשר דרך הכדורסל. זה אולי בניגוד גמור לרקע שממנו באתי".

     

    כשמדברים על פלג (38) מזכירים בדרך כלל, עוד הרבה לפני הכדורסל, את האישיות המרשימה. כל שחקן שנהנה לשחק עם הגארד/פורוורד (1.94 מ') או סבל לשחק נגדו, יוכל להעיד כי מדובר בבחור עם אופי מיוחד, כזה ששימש אפילו כדמות בסדרת ספרים לילדים ("העשירייה הפותחת").

     

    "אם אני מסתכל אחורה, אני יכול להגיד שהרקע שממנו באתי, החינוך שקיבלתי ועולם הערכים שספגתי בבית, בקיבוץ ובצבא, איפשרו לי להיות מי שאני לאורך כל הקריירה. אני חושב שמעבר לבן אדם יותר טוב, הם גם עשו אותי לשחקן טוב יותר".


    פלג בימיו בנהריה. "עדיין חייבים לי שלוש משכורת" (צילום: חגי אהרון)

     

    - פרט, הדגם ונמק.

    "כילד הייתי מוכשר, סקורר, קולע המון נקודות. לא הייתי שחקן הגנה גדול והייתי חלש פיזית. החבילה שאיתה באתי אפשרה לי להסתכל על הכדורסל ועל הקבוצה כמו על צוות ביחידה, ברמת האינטימיות, ברמת הזמן שבו אתה מבלה יחד, ברמת המשימות המשותפות.

     

    "אחת המשימות שלי תמיד היתה לנסות לחבר את הקבוצה. כמובן שזה יותר קשה, כי כל אחד בא ממדינה אחרת ומרקע שונה, אבל לא היתה בי לרגע אחד קנאה על זה ששחקנים אחרים ששיחקו לידי הצליחו יותר ממני".

     

    - ואף פעם לא רצית להצליח יותר מכולם?

     "רציתי מאוד להצליח, אבל לא התחריתי בשחקנים שלידי, להיפך. נורא רציתי שהם יצליחו. היה לי מקום בלב לכולם, גם לכאלה שפחות אהבתי. בכנות, הפן הקבוצתי היה חשוב לי מאוד, לפעמים גם על חשבון הפן האישי.


    פלג מכיר זאת מקרוב. שירות קרבי בצבא (צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל)

     

    "הערכים שקיבלתי נתנו לי ביטחון בעצמי ובאנשים, כך שלא הרגשתי מאוים לגבי המקום והמעמד שלי. אולי השקט שאני מקרין איפשר לאנשים לידי לחשוד בטעות שאני אחד שמדברים רק על האישיות שלו (צוחק). עד היום האחרון הייתי מוכן לתת הכל כדי שלאנשים מסביבי יהיה טוב, אפילו יותר טוב ממני".

     

    "לא יודע איך עשיתי את זה"

    פלג הוא כנראה הכדורסלן המודרני היחיד בישראל שבמסגרת שירותו הצבאי, לא רק שלא פתח ממטרות בקרייה, אלא נלחם בעומק לבנון. "לא יודע איך עשיתי את זה".

     

    "יכול להיות שזה שמשום שלא סומנתי עוד כילד, לא שיחקתי בנבחרות ולא הכירו אותי. הכיוון שלי לא היה מלכתחילה כדורסל. גם כשהייתי שחקן נוער טוב זה היה בצפון. לא הייתי אף פעם בנבחרות, כי באתי מקיבוץ דתי והאימונים היו בשבתות. לא באתי עם סל ציפיות על הגב שאני צריך להוכיח משהו ולהיות שחקן, ושאם זה לא יקרה אני אהיה מבוזבז".


    כמו פלג, גם הוא הוריד את הכיפה מהראש בגיל צעיר. טפירו (אלי אלגרט)

     

    - ובכל זאת, איך זה קרה?

    "התגעגעתי למשחק אחרי תקופת הקבע, ואיכשהו הכל הפך מקרי. משה גרשון, שאימן אותי כילד, לקח אותי להפועל צפת. איך אחר כך התפתחה הקריירה? וואלה, לא יודע. הסתכלתי על הכדורסל כעל בונוס, כעל מתנה שקיבלתי. בשנים הראשונות בכלל לא הבנתי שזה מקצוע, הסתכלתי על זה כעל תחביב. לקח לי הרבה זמן להבין שזה מה שאני הולך לעשות וגם להגיד את זה בקול רם. הייתי קרוב מאוד להמשיך את המסלול של להשתחרר מהצבא, ללכת להיות מאבטח ולהתפתח לכיוונים אחרים. בהחלטה של רגע הכדורסל דיגדג לי באצבעות ומשם זה כבר היסטוריה".

     

    - מה היית ממליץ היום לנער מוכשר, ללכת ליחידה קרבית או להיות ספורטאי מצטיין?

    "מתייעצים איתי הרבה שחקני נוער שרוצים להתגייס ליחידות קרביות. זה לא יהיה פייר מצדי להגיד להם מה לעשות, אבל אני אומר לכולם, שלמה שאתה מקבל בצבא, בטח אם אתה הולך ליחידות מובחרות, אין תחליף בשום מקום, גם לא בכדורסל. חוץ מזה, אף אחד לא מבטיח לך שתהיה לך קריירה שתצליח בה.

     

    "הרוב הגדול שעובר מהנוער לבוגרים בכלל לא מצליח, מעטים הם אלה שהופכים לשחקנים בליגת העל. אתה לא יכול לספוג בכדורסל את מה שאתה סופג בצבא, מבחינת חברות, אחריות, השקעה, קשיים, התמודדויות ולחצים. אמנם יש את זה גם בכדורסל, אבל פתאום הכל נראה לך זניח ושולי. בגדול, אם יש מישהו שמתלבט, במיוחד אם הוא עבר גיבוש, אני ממליץ לו בחום ללכת על זה. אבל זה לא הוגן, כי אני עשיתי את שניהם".


    פלג בעונה שעברה. "זו היתה חוויה מאלפת" (צילום: אלי אלגרט)

     

    "במובן מסוים אני אכזבה"

    פלג, כמו אמיר כץ או מאיר טפירו, הוריד בשלב מסוים את הכיפה מעל ראשו. "לא היתה לכדורסל השפעה על ההחלטה שלי, זה בכלל לא קשור", הוא מסביר, אבל גם מסייג: "בתור נער שיחקתי במקומות עם ילדים ונערים לא דתיים, ואני מניח שכילד מקיבוץ דתי של פעם, שדי חי בתוך בועה, החיכוך עם הנוער החילוני מעמק הירדן, למשל, פתח לי אולי זווית אחרת. במובן מסוים, תלוי את מי אתה שואל, אני אכזבה, כי הורדתי את הכיפה. לקראת סוף התיכון הדברים לא היו לי ברורים וכשהתגייסתי לצבא אני לא חושב שהיה איזה שינוי דרסטי, אלא שהבנתי שהדרך שלי היא שונה".

     

    - ואיך קיבלו את זה האנשים הקרובים אליך?

    "זה לא פשוט, יש לי הורים ואחים דתיים ובקיבוץ אתה בכל זאת צריך לנהוג לפי סטנדרטים מסוימים. אבל בסופו של דבר, גם מבחינה ערכית, זה איפשר לי לפחות לעצב מודל לפיו אני חי. יש לי המון הערכה, כבוד ודברים שלקחתי איתי מהעולם שבו גדלתי. אני מודה כל יום שהתחנכתי בחינוך דתי, כי זה מחלחל בערכים, בצניעות, בכבוד לאנשים וגם בכבוד לדת. זה מאפשר לי לחיות כמו שאני".

     

    פלג לא שכח את המקום ממנו הוא בא, כשגם היום, בנוסף לתפקידו בגלבוע/גליל, הוא משמש כמנהל מקצועי במועצה האזורית גליל תחתון, בניסיון לשדרג את הכדורסל. "המערכת עוד קצת אנכרוניסטית, אבל חזרתי למקום ממנו באתי. יוצא לי לעבוד גם עם ילדים חילוניים וגם עם ילדים דתיים, ויש משהו בחינוך הדתי, בכבוד ובשפה, שהוא טיפה שונה".


    נוף של קיבוץ. פלג בעד "החינוך השונה" (צילום: אביהו שפירא)

     

    - בקבוצה בה אתה עומד לעבוד שיחקו בעונה האחרונה 3 קיבוצניקים.

    "זה מאוד משמח אותי. אני קיבוצניק, ויש משהו בחינוך בקיבוצי ששונה ממקומות אחרים. אפשר להתווכח על זה, אבל אני מרגיש את זה גם בתור קיבוצניק וגם בתור אחד ששיחק עם שכמותם. אין מה לעשות, הפן החברתי שיתופי הוא מאוד חזק אצלנו".

     

    - אתה יכול להסביר?

    "יש משהו שאתה סופג ביום שאתה נולד, דרך זה שאתה הולך לבית הילדים ופוגש את אותם אנשים שאתה חי איתם בחדר האוכל. זה משהו שמחלחל ולא יעזור כלום, אנחנו מביאים את זה גם לקבוצות שלנו. לשחקנים שאתה מדבר עליהם (דגן יבזורי, גוני יזרעאלי, אבישי גורדון) יש חשיבות בתוך הקבוצה לאו דווקא ככוכבים אלא כשחקנים שאתה רוצה לשחק איתם. אתה יודע שהם יוותרו מעצמם בשבילך. אתה יכול למצוא את זה גם אצל עירוניים אבל זה מאוד בולט אצל ילדים שגדלו בקיבוץ".

     

    "כשאתה צריך לעצור מישהו, אתה משכנע את עצמך לשנוא אותו"

    גם כשפלג, ששיחק לאורך הקריירה בהפועל צפת, מכבי רעננה, הפועל ירושלים, גליל עליון, עירוני נהריה והפועל עפולה, מתבקש לבחור את השחקן הגדול ביותר ששיחק איתו - הוא לא מסתכל רק על הצד המקצועי. "הישראלי זה תומר שטיינהאור", הוא מצביע מיד. "הייתי הכי הייתי מחובר אליו, ועד היום אנחנו חברים טובים. במובן מסויים הוא גם היה בשבילי מורה והחבר הכי טוב. גם את עמית בן דוד ששיחק איתי 7 שנים אני מאוד אוהב. הזר הכי טוב - בהתחלה זה היה בריסקר, אח"כ אריק קמפבל וסטבין סמית' בנהריה".


    שטיינהאור. "השחקן הישראלי הכי טוב ששיחקתי איתו" (צילום: עדי סרדס)

     

    פלג, שלא נגזים אם נאמר כי בראיה לאחור נחשב כאחד השומרים הגדולים בארץ בכל הזמנים, מפתיע גם כשאני שואל אותו את מי היה הכי קשה לעצור. לא בתשובה, אלא בסיבה. "אנתוני פארקר. בדרך כלל כשיש לך משימה לעצור שחקן, אתה גורם לעצמך פסיכולוגית שלא לאהוב אותו, כדי שיהיה לך דרייב להכניס אלמנטים של רוע. אצלו פשוט לא יכולת שלא לאהוב אותו. כשומר, כשצריך לחסל מישהו אתה משתמש בעולם מושגים מסויים כדי לגרום לעצמך לרצות ולחסל אותו, צריך לחשוב עליו דברים רעים. אתה אומר לעצמך שהוא מאוס".

     

    - והישראלי?

    "אמיר כץ היה רודף אחרי הכדור בלי סוף כדי לקלוע. הוא היה מוכן לרוץ קילומטר רק בשביל לקבל ולזרוק, ואם היתה לו שנייה - הוא גם היה קולע. לא יצא לי לשחק הרבה נגד קטש, אבל הוא היה רוקד עם הכדור. יותר היית אתה בידיים שלו מאשר הוא בשלך".

     

    - על איזה דברים בקריירה אתה מצטער?  

    "ש לי תחושה שבנבחרת לא היתה לי דריסת רגל כמו שרציתי. תמיד הייתי בין הכיסאות, בין אלה שמנופים. הייתי באליפות אירופה (2001) ובחצאי הגמר, אבל הרגשתי שהייתי יכול הרבה יותר. עשיתי הכל, אבל בתקופה שהייתי, ועם המאמנים שהיו, מצער אותי שהקריירה שלי בנבחרת לא היתה ארוכה יותר. אח"כ כבר אני זה שבחרתי שלא לבוא, כי תמיד באתי, התאמנתי והיו מנפים אותי. היה נוח קצת לנפות אותי, תמיד הבנתי אותם, לא תמיד הסכמתי אבל נתתי תמיד מה שיכולתי. בסיטואציות מסויימות הקריירה שלי שם היתה יכולה להיות ארוכה יותר".


    שרף. מה לגבי פלג בנבחרת? (צילום: אלי אלגרט)

     

    - משהו שהיית עושה אחרת?

    "היתה לי את האופציה לצאת ולשחק בחו"ל. אולי ברמת החוויה, למרות שיש לי משפחה ולאישתי יש קריירה, מאוד רציתי. עשיתי ויתורים שיכול להיות שמבחינה כלכלית עצרו אותי במקום אחר, אבל לכל דבר יש סיבות כך שאני בסדר עם זה".

     

    במחשבה שנייה, פלג מוסיף עוד משהו. "אני מצטער על הדרך שבה עזבתי לפני שנתיים את נהריה, או יותר נכון על זה שלא רצו להמשיך איתי", הוא אומר. "זה היה פספוס, וזה גם קצת פגע בי. אני חושב שגם בשבילם זה היה פיספוס גדול. בא המאמן (יעקב ג'ינו - א.כ) והחליט שהוא לא רוצה אותי, אז הלכתי לעפולה ונפצעתי. בגדול אני מאוד שלם עם הבחירות שעשיתי לגבי הקבוצות ששיחקתי בהן. היה להן קו אחד שלפיו הלכתי, וזה לא היה כסף. זה היה זהות, מיקום וקהל, ומקומות שברור שאני יכול להיות בהם יותר משנה. אבל בסך הכל היה לא רע".

     

    "מדהים כמה מהר אפשר להרוס משהו שנבנה במשך שנים"

    הסך הכל היה אולי לא רע, אבל אקורד הסיום היה ללא ספק צורם. "ראיתי בחזרה לנהריה סוג של שיקום", משחזר פלג את תחילת העונה שעברה. "לא חשבתי שאני הולך להיות השחקן המרכזי, וידעתי שאני עושה ויתורים גדולים מבחינה כלכלית. ידעתי גם שהמצב לא קל, אבל לא תיארתי לעצמי כמה נמוך זה יכול להגיע".


    ג'ינו. "החליט שהוא לא רוצה אותי" (צילום: חגי אהרון)

     

    - למה בדיוק אתה מתכוון?

    "לניהול, שהיה מתחת לכל ביקורת. התמודדנו עם שנה פשוט בלתי אפשרית. כל הבטחה וכל דיבור – לשום דבר לא היה כיסוי. ואני אומר את זה בצער, כי כל מה שהקבוצה השיגה היה ביחד איתי".

     

    "אחת הסיבות שרציתי לחזור", חושף פלג, "ואני חושב שגם הם רצו, היתה כדי שאצטרף בעונה הבאה לצוות המאמנים. נהריה בפירוש היתה בית מבחינתי ב-6 השנים האחרונות, וגם מודל של ניהול והתנהלות בתקופת שטראוס וישקר (המאמצות בעבר – א.כ). זה מדהים אותי כמה מהר אפשר להרוס משהו שנבנה בכל כך הרבה שנים רק בניהול, ורק האנשים שמנהלים את זה. מהדרך שלהם, מהשפה".

     

    - ובנוסף לכל הצרות, גם ירדתם ליגה.

    "הפן של ירידת הליגה הוא מאוד מאכזב, אבל אני לא נוטה לתת כותרות לפי תארים. בעיני זה קצת זול. קשה לי יותר שהמועדון ירד ליגה ועכשיו הוא גם הולך להתפרק, מאשר ברמה האישית שלי. רציתי מראש לסיים את הקריירה בנהריה ולצערי זה לא קרה לפני שנתיים".

     

    - ומה היה החלק שלך?

    "המקום שלי בתוך הקבוצה היה להנהיג אותה ולהחזיק אותה, להביא מהנסיון שלי, לאו דווקא בדקות המשחק. אני מרגיש פיספוס, כי יכולתי לתת מבחינה מקצועית.

    ג'ינו פיספס אותי מאוד, היו לי משחקים שבהם לא שיחקתי שניה. זה לא קרה לי אף פעם".

     

    אולם גם הפעם, כמעט כהרגלו, מעדיף פלג להסתכל על חצי הכוס המלאה. "זו היתה חוויה מאלפת, וכל התמודדות כזו תיתן לי כלים כעוזר מאמן וכמאמן. אני אוכל להבין מה עובר על שחקנים בסיטואציות האלו, וזה דבר מאוד חשוב. יש עכברי כדורסל ומאמנים מעולים שרואים כל היום קלטות, מתרכזים בוידאו ובטקטיקה, אבל נופלים בלהבין את נפש השחקן. לפעמים, או בעצם תמיד, זה דבר חשוב יותר מעוד קלטת, טקטיקה או תרגיל. אני משוכנע שהכישלונות האלה יעשו אותי בן אדם יותר טוב ואולי גם מאמן יותר טוב".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים