שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מחיר ההגדרה של "אמא מסיתה"
    בעוד שמערכת המשפט באמריקה התנערה זה מכבר מתיאוריית ה"הסתה ההורית", בארץ היא דווקא השתלטה עליה. התוצאה: אמהות מעוקרות מהיכולת להגן על ילדיהן

    הרצח של עומר, רוני ואור בידי אביהם, מחדד את נקודת המבט על רשויות הרווחה והמשפט, שהמנדט לשלומם של ילדים רבים נמסר להן מידי החברה.

     

    פקידות הסעד, במקרה זה בכפר-יונה, הן רק המוציאות לפועל של מדיניות משרד הרווחה, זו המוכתבת על ידי פקידוּת הסעד הארצית והשר הממונה, שמגובה על ידי מערכת המשפט. מדיניות זו מתפתחת מזה שני עשורים. בית המשפט הכניס במכוון את המושג "הסתה הורית" לדיונים בסכסוכי משמורת בין מתגרשים, וקישר אותו לאמהות המבקשות כביכול להתנקם בבני זוגן באמצעות ילדיהם המשותפים.

     

    מדיניות הרווחה המרכזית בטיפול בסכסוכי משמורת על ילדים מתבססת על הטענה שלקשר עם האב יש חשיבות עליונה עבור הילדים ולפיכך הוא חייב להתקיים בכל מחיר. בהמשך לכך מאפשרות פקידות הסעד לאבות אלימים, בגיבוי כמעט מוחלט של מערכת המשפט, להיפגש ואף לקבל לידיהם ילדים ללא פיקוח. הטענה היא כי גם אב אלים חשוב לילדיו ויש להבטיח את קשריהם איתו. לפיכך נדרשות פקידות הסעד לאיים על אמהות גרושות הטוענות שעליהן להגן על ילדיהן מאב אלים, שילדיהן יילקחו מהן אם לא "ישתפו פעולה".

     

    למדיניות זו אחראי בית המשפט, שבתחילת שנות ה-90 העביר מסר ברור לפקידות הרווחה: אם המתנגדת להסדרי ראייה בכל נימוק שהוא מוגדרת כ"אם מסיתה", ויש "לטפל" בה ובילדיה עד שיתרצו וייעתרו להסדרי ראייה עם האב.

     

    בעוד שמערכת המשפט באמריקה התנערה זה מכבר מתיאוריית ה"הסתה ההורית" (כפי שמערכת המשפט בבריטניה התנערה מתיאורית "מינכהוזן", המאשימה אמהות בהכללה בסיכון ילדיהן), בארץ היא דווקא השתלטה על מערכות הרווחה והמשפט. אימוץ התיאוריה על ידי בית המשפט עודד גיבוש מדיניות של משרד הרווחה, התובעת מפקידות הסעד לטפל בתקיפות באמהות "מסיתות".

     

    מקדשים את הקשר עם ההורה

    במסמך שהוציא משרד העבודה והרווחה בראשית העשור על "סינדרום הניכור ההורי – PAS" מובאים עיקרי התיאוריה והנחיות מעשיות ליישומה (הננקטות בתוקף רב עד היום), ונכתב בו: "90% מהמקרים הניכור הוא כלפי האב וההסתה מצד האם".

     

    דרכי ה"מניעה" חושפות את השיטות האלימות נגד ה"מנכרות". כך מונחים העובדים לנהוג ב"מקרים בינוניים": "הגישה צריכה להיות סמכותית - גישה דיקטטורית ומאיימת... אם המשמורן לא מביא את הילדים – צריך לאיים עליו בהשלכות (קנסות, מעצר בית, מעצר). אם האמא לא משתפת פעולה - גישה ישירה של המטפל לבית המשפט כדי להטיל סנקציות מיידיות. אם תוכנית זו לא מצליחה - תכנית אלטרנטיבית: הגבלת התקשרויות, הגבלת זמן, פיקוח ומעצר".

     

    מדיניות זו של האשמת האמהות הגרושות בהסתה מכלילה, מעקרת את יכולתן להגן על ילדיהן ומעבירה את האחריות לבטחונם למערכת הרווחה. אך זו, במקום להגן על הילדים ולמנוע מהם קשר עם אבות אלימים, פועלת באגרסיביות כדי לכפות הסדרי ראייה כפויים, בשם החשיבות העליונה של קשר של ילדים עם אבותיהם.

     

    בפעילותי החברתית לצד אמהות גרושות שילדיהן נלקחו מהן, הייתי עדה למקרים רבים כאלו. למשל: בתו בת השנתיים של אב שנחשד בפגיעה מינית בה (בעקבות עדות הגננת על דברים ששמעה מהילדה), הועברה לחזקתו לאחר שהשופט קבע שהאם היא "מסיתה". בתה בת השבע של אם אחרת נלקחה ממנה למרכז חירום והועברה למוסד "טיפולי" מפני שטענה שמדובר באב-פדופיל. מאות סרטי פורנוגרפיה עם ילדים שהיו ברשותו לא שכנעו את מערכת המשפט, כולל את בית המשפט העליון, שהאם מגוננת על ילדתה והיא הוכרזה "מסיתה". שני ילדיה של אם גרושה אחרת הועברו לידי אב, גבר אלים שריצה תשע שנות מאסר בעוון עבירות סמים. ילדה בת שנתיים נלקחה מאמה למרכז חירום בטענה שהיא אם מסיתה לאחר שטענה כי האב, שלא הייתה נשואה לו ושצץ לפתע ותבע הסדרי ראייה עם הילדה, הוא אלים. פקידת סעד בכירה במחלקת הרווחה התנגדה להחלטת הממונים – ופוטרה.

     

    את הגנתן של אמהות על ילדיהן, שהייתה צריכה להיות הבסיס האיתן ביותר לשלומם של ילדים, הפכו מערכות הרווחה והמשפט למרמס וכך הפקירו את שלומם של כלל ילדי הגרושות. במקום למצות את הדין עם פושעים מתועבים הפוגעים בילדיהם, יצרו מערכות אלו מדיניות של "קשר בכל מחיר עם האב", שבעקבותיה כל גרושה המבקשת לגונן על ילדיה מפני אב אלים, הפכה לפושעת.

     

    עם מדיניות כזו חיי הילדים הם הפקר בפקודת המדינה, בביצועה של מערכת הרווחה ובגיבויה של מערכת המשפט. שלומם של ילדים (ומבוגרים) יישמר טוב יותר ללא מערכת הרווחה. מערכת אכיפת חוק אמיתית, שבה בתי משפט שאינם עושים שימוש בתיאוריות מפוקפקות נגד אמהות חלשות, גרושות, עניות וכיו"ב, ומנגנוני ענישה מחמירה על אלימות, הם שיבטיחו את שלומם של ילדים ואזרחים בכלל.

     

    פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים