"בחלל, ישראל היא מעצמה". פרופ' חיים אשד

החלל זה קסם. אנחנו לא כל כך יודעים מה אנחנו עושים פה על הכדור הזה, וחקר החלל הוא המדע היחיד שהתגליות שלו הן פורצות דרך מהבחינה הזאת. זה פשוט הרפתקה.

המעז מנצח. כשהקמתי את תעשיית החלל הישראלית במערכת הביטחון אמרו עלי שאני משוגע, אבל הייתי משוגע עם קבלות: כבר היו לי הצלחות בתחומים שאף אחד לא חשב שהם אפשריים, כמו כלי טיס בלתי מאוישים, וזכיתי בפרסים לביטחון ישראל. זה שיכנע את עזר ויצמן להגיד לי, חיים, אני נותן לך את הסיכוי להיכשל. ככה זה התחיל. אם אתה מאמין במשהו, תתעקש עליו. וחשוב לזכור גם שקצת כריזמה מעולם לא הזיקה לאיש.

הייתי מיועד להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון. בתחילת שנות ה־80 הקים פרופ' יובל נאמן את סוכנות החלל הישראלית, והיה לי צ'אנס, אבל זה לא התאפשר מול האמריקאים מבחינה פוליטית. באותה תקופה הם שלחו אסטרונאוט סעודי, במקביל לזה שהרוסים שלחו סורי. בכל מקרה, שניהם היו רק פוטו־אופ. אצלנו, כשאילן רמון עשה את זה אחרי כמה שנים, זה היה הדבר האמיתי.

אסטרונאוט צריך להיות קול. אדם רגשן לא יכול לתפקד בחלל. הוא צריך להיות טכני, מדעי, טכנולוגי, בדרך כלל גם טייס, והכי חשוב: הרפתקן. רק משוגעים לדבר מגיעים לשם.

"אז יותר יפה בלי הגורמט?"

בוודאי שאפשר לקיים יחסי מין בחלל. הרוסים כבר עשו את זה, ואפילו כמה פעמים, אבל הם לא מפרסמים את התוצאות. לפי מה שהבנתי מהם, יותר כיף על כדור הארץ. כשאין כוח משיכה זה קצת כמו לעשות סקס על הליכון: צריך רצועות שיצמידו את הצד השני. איפה הכיף בזה?

אין לי ספק שבהדרגה נוכל לצאת לחופשות בחלל. כבר עכשיו מקימים מלונות חלל, יש ספייס־פורטס בכל מיני מקומות בעולם, והחל בשנה הבאה יוכלו לטוס לא רק אסטרונאוטים: יש רשימת ממתינים של כמה אלפי אנשים. צריך לעבור הכשרה כדי להתרגל להיעדר גרביטציה, וכרגע זה עדיין מאוד יקר - בערך 200 אלף דולר - אבל גם בראשית התעופה האזרחית טסו רק העשירים, ותראי איפה אנחנו היום. אני מאמין שככה יהיה גם בחלל.

מלמעלה לא רואים את האיכס. כדור הארץ נראה שקט והרמוני, כחול וירוק. חברים אסטרונאוטים אמרו לי שלהיות בחלל זה חוויה כמעט מיסטית. הכל נראה כל כך יפה שאתה פתאום לא מבין מה הבעיה של החבר'ה למטה.

מלחמות טובות לטכנולוגיה. כשמחפשים יתרון על יריב זה מתבטא מיד בפיתוחים הטכנולוגיים, וזה בדיוק מה שקרה עם תוכניות החלל, שהחלו כמרוץ חימוש בין ארצות הברית לברית המועצות. חקר החלל הוא תחום שדורש השקעה, וכשאין מלחמות משקיעים פחות.

מדינת ישראל צריכה להשקיע רק בטכנולוגיה. הרי אין לנו כאן כלום. לא משאבים, לא מים. רק הון אנושי.

כשישראל עולה לחלל, היא הופכת ממדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי למעצמה. דרך הלוויינים אתה רואה את כל העולם, כל הזמן ובכל מיני רמות. באור, בלילה, במכ"מ, בהרבה תחומי תדרים. ובואי נגיד ככה, אפשר לגלות פרטים מאוד מעניינים על מדינות שכנות בלי להיכנס אליהן.

על כל דולר שאנחנו משקיעים בחלל, אנחנו מקבלים בחזרה שלושה או ארבעה. שוק החלל העולמי מוערך ב־250 מיליארד דולר בשנה, וישראל ממוקמת בשמינייה הראשונה של תעשיית החלל העולמית. גם אם אנחנו מקבלים רק עשרה אחוזים מנתח השוק, זה עדיין 25 מיליארד דולר בשנה. אף ענף אחר לא עושה סכומים כאלה. יש פה פוטנציאל אדיר, ולמדינה יש אינטרס להוביל בענייני חלל. אנחנו לא רחוקים משם.

שיגור לוויין זה קצת כמו לידה. הרגשה מדהימה. אנחנו לא משגרים לכיוון מזרח כמו כולם, כי אז חלק מהדברים ייפלו בשטח ירדן או ערב הסעודית, ואנחנו לא רוצים טובות מהשכנים. אז אנחנו משגרים מערבה, מעל הים. זה מכונן ברמה הלאומית: יש מטוסים שמנטרים את השיגור מהאוויר, ספינות שמנטרות אותו מהים. זה היי מטורף.

לכל אחד יש פוטנציאל. גדלתי בשכונות הדרומיות של תל אביב, ובתור נער לא עניין אותי שום דבר חוץ מכדורגל. בסוף השלמתי בגרויות והגעתי לטכניון, אבל הייתי סטודנט פרוע. זה היה בשנות ה־60, והיינו יוצאים עם פיג'מות ועושים חגיגות לילה עם בירות ורעשנים, מעירים את כל חיפה. והנה, בכל זאת הגעתי למשהו בחיים.

התגלית החדשה שלי היא סאקי. התאהבתי בזה כשהייתי ביפן, ועכשיו אני יושב בחוץ כל ערב לפני השינה עם סיגר וסאקי, ומסתכל על הכוכבים.

אין לי תחזית אופטימית למין האנושי. להפך, אני צופה שהוא ישמיד את עצמו ב־50 השנים הקרובות. היכולות הטכנולוגיות הלא קונבנציונליות מגיעות לידיים של מטורפים כמו הטליבאן, החמאס ואחמדינג'אד, והטירוף הדתי שלהם עוד יגרום להם להשמיד חלק גדול מהעולם. אם מחשבים מבחינה סטטיסטית את הסיכויים, ממש מפחיד לראות את זה.

מצד שני, ממרומי הגיל והניסיון שלי אני יכול לומר שלמדתי דבר אחד: החיים הרבה יותר מורכבים ממה שאנחנו חושבים. שום מודל מתמטי לא יכול להכיל אותם.