_ot.jpg "צילום: ירון ברנר")
השעון המעורר של אוהדי הכדורגל הישראלי
"כמו פרסומת לקוטג', יש טעמים וניחוחות שמזכירים את הבית. אם אנחנו לא נעורר בילדינו את האהבה לליגת העל, אנחנו נחתום על גזר דין המוות שלה". עמרי פולק מבקש מכולנו להתעורר
כן, זה נכון. הכדורגל האנגלי מהיר יותר, רומנטי יותר. בספרדי יש כוכבים נוצצים יותר וניחוח לטיני קוסם במיוחד. לאיטלקי יש סטייל, כיאה למי שבא מארץ המגף. בגרמני מובקעים הרבה יותר שערים. ליגת האלופות היא המקום המיוחד בו כל אלו נפגשים לתחרות ראש בראש בין הטובים ביותר.
אפילו לצרפתי יש לנו יותר סבלנות מליגת העל שלנו. אבל בדיוק כמו פרסומת לקוטג', יש טעמים וניחוחות שמזכירים את הבית. למען האמת, אותם טעמים הם הבית שלנו ואסור לנו להמשיך ולהזניח אותם. גם אם הם פחות טובים מהצ'דר האנגלי, הפרמז'ן האיטלקי או המנצ'גו הספרדי שמוצגים לנו בכל ערוץ טלוויזיה.
עידן הגלובליזציה גבה מחיר כבד מהכדורגל הישראלי. כבר כמה שנים שליגת העל שלנו סובלת קשות מנדידת הצופים, שמעדיפים לשבת בבית ולצפות במשחקים של מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, ברצלונה, ריאל מדריד ואינטר.
היציע האהוב על אבא: יציע ז'
לא גדלתי בבית שמשוגע על כדורגל. אבא רואה משחקים (בעיקר של הפועל תל אביב), אבל לא תתפסו אותו ביציע. הוא מעדיף את הכורסה, יציע ז' הוא מכנה אותה. פעם אחת אחותי ואני גררנו אותו למשחק ישראל - ספרד, אבל כבר במחצית הוא טען שהוא לא רואה כלום כי מסתירים לו, ברח הביתה וראה את השוויון של ראול מהכורסה האהובה.למרות זאת, אני זוכר את עצמי כילד דבוק כל שבת לרדיו, מאזין לשירים ושערים. זה ההבדל בין זיכרון לנוסטלגיה - אחד הוא מה שנצרב בתודעתנו, השנייה היא זיכרון שעבר טיפול 10,000 קוסמטי וקיבל ניחוח רומנטי. לילדים של היום אין את זה, גם הגרסה המודרנית והטלוויזיונית של שירים ושערים לא מעניינת אותם.
בתור ילד גם ידעתי שלכל שבת יש מוצאי שבת, או במקרה שלנו יום ראשון - הבוקר בו חבריך, אוהדי הקבוצה שפירקה 0:4 את אלילך לפני כמה שעות, לא יעזבו אותך וימררו לך את החיים בבית הספר. אני מניח שגם לדור הנוכחי יש משהו דומה, רק שאצלם מדברים על ה-2:6 שברצלונה הנחילה לריאל בסופר קלאסיקו ולא על עוד 0:1 של הפועל על מכבי בדרבי של ת"א.
נכון, פריצותיי הנדירות באגף השמאלי במשחקי הכדורגל עם החברים זיכו אותי בכינוי 'דנילסון' (אז מה אם אני הענקתי אותו לעצמי?), אבל בין כל המשתתפים אפשר היה למצוא אחד או שניים שחלמו להיות שלום תקוה או חיים רביבו. נראה לי שהיום קשה למצוא כאלו, המגרשים השכונתיים מלאים במסים ורונאלדואים למכביר.
אין פה בכי נוסטלגי מלא געגועים למשהו שכבר לא יחזור. אין פה רצון לדחות את הקדמה, אלא רק אזהרה - אם אנחנו לא נעורר בילדינו את האהבה לכדורגל הישראלי, אנחנו נהיה אלו שנחתום על גזר דין המוות שלו. ללא אהדת הדור הצעיר לא תהיה לליגת העל שלנו סיבה להתקיים, להתקדם. אם זה יקרה כבר לא תמצאו את אותה בערוצים בתשלום, פשוט לא תמצאו אותה כי אף אחד לא ירצה לשדר.
לא מעט מאלו שהתרחקו ונשבעו להדיר רגליהם מהכדורגל הישראלי מתרצים זאת ברמה, באיכות המשחק. כבר הסכמנו על זה שבמקומות אחרים זה טוב יותר ומהנה יותר, אבל זה שלנו ואם אנחנו לא נפעל לשפר את הכדורגל הישראלי זה לא יקרה.
אנחנו צריכים לדרוש את שיפור המתקנים, הרמה וההתייחסות של השחקנים והאוהדים למשחק האהוב כל כך על כולנו. השפעה על כל אלו דרך הדור הצעיר היא תהליך ארוך, אבל בסופו של דבר כל אחד יוכל להגיד שהוא השאיר מאחוריו משהו טוב יותר לדור הבא. והרי זה מה שהניע את הציונים שבנו את המדינה שלנו מאפס.
פורסם לראשונה 20/08/2010 12:37
גם אותו יש לאהוב
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
