עובד מצטיין

אחרי כמה שעות כאלה אני טוענת באוזני מימון שהוא נוהג להמעיט בערך עצמו. "מה זאת אומרת, אבל אני נורא שאפתן", הוא מתווכח איתי, מתרכך ל"אני מפרגן לעצמי יותר בחדרי חדרים, באמת", ולבסוף מוביל אותי לפשרה כי משהו בבית הגידול שלו לעולם לא ייתן לו להרים את הראש יותר מדי: "אני צנוע כנראה. החיים פשוטים, נראה לי, לא? צריך לעשות לחיים בית ספר".

לעשות לדברים בית ספר הוא אחד הביטויים המימוניים השגורים. ביטוי נוסף שיחזור בשיחתנו הוא "לתפוס את כולם" - זו הדרך שלו להסביר כי הוא כור היתוך של מזרח ומערב, זקנים וטף, ערסים וקצת פחות ערסים. נושא נוסף שאנחנו חוזרים אליו בשיחתנו משום מה, שוב ושוב ושוב, הוא מצופים. כאלה שמקשטים פעוטות כשהם נכנסים לים, ומספקים למימון לא מעט אבחנות בסטנד־אפ שלו, במיוחד כשהוא משווה את המצוף העלוב מקלקר שהיו לבני דורנו אל המצופים ההיברידיים של היום.

כן, קובי מימון מצחיק. קצת ילדותי אולי - ייתכן שלו היה מתבגר אל תוך 30 שנותיו, נושא הילדות היה מעסיק אותו פחות, אך לדבריו, ככה זה כשאתה סנדוויץ' במשפחה טריפוליטאית בת שבע נפשות בנתניה: "הייתי ילד מאוד צומי. האחיות הגדולות שלי לא התייחסו אליי, אז שיחקתי עם האחים הקטנים שלי פוגים והיאבקות עד גיל מאוחר והיינו רואים כל היום סרטים מצוירים, ועד היום נשארו בי כל הדברים הילדותיים האלה. אני וקרן, חברה שלי, לפעמים סתם אוהבים להישאר בלילה ולדבר על הילדות שלנו, להיזכר במצופים מקלקר ודברים כאלה. זוכרת שהיינו שמים בתוך שקית סבון וטוש ומים? לפני כמה לילות נזכרנו בזה. מה היה לך?".

חמציצים. הייתי קוטפת אותם בחצר ואוכלת אותם.

"גם אני! איך שמנו את זה בפה, היום אני קולט שכלבים בטח היו משתינים על זה! איזה מגעילים היינו, אוי ואבוי".

התחיל עם שלוש הופעות בלילה במלונות באילת (צילומים: נועם יוסף)

זה עוזר, להיות ילד מצחיק?

"כן, כי מרוב שהייתי שטותניק המורה אף פעם לא היתה מוציאה אותי מהכיתה, תמיד הייתי שובה אותה. וההומור שלי עזר לי לתפוס את כולם. הייתי חבר של כולם בבית הספר, החנונים והערסים והשולטים והבעייתיים. גם במופע אני נוגע בכולם. אני חושב שזה מפני שאני סקרן מטבעי, דרך ההומור יכולתי להיכנס לכל קבוצה ולראות איך היא מבפנים".

קובי הילד רצה בכלל להיות כדורגלן (כמו אחיו הקטן, שי, בלם מכבי חיפה ונבחרת ישראל), אחר כך האמין שיירש את העסק של אבא החשמלאי, אבל הוא תמיד הצחיק את כולם קצת יותר מדי כדי להתפנות לעיסוקים הללו. אחרי שירות צבאי בחיל האוויר, ירד לאילת עם חברים, ומה שהתחיל כערב של דחקות בבר הפך להיות שלוש שנים בצוות הווי ובידור. כשחיפשו בקרב בדרני המלונות מתמודדים בריאליטי "האקדמיה לצחוק" מימון היה הראשון שנכנס לאודישנים בבאר שבע, אבל לא התקבל: "זה מצחיק, מי שהתקשר להגיד לי שלא התקבלתי היה אורי חזקיה, שעבד שם, ועכשיו אנחנו ביחד ב'צחוק מעבודה'. לא נראיתי להם מספיק מצחיק. אבל שם הכרתי את המנהל שלי, גיל אוליאמפרל מסברס הפקות. הוא היה באודישנים והציע לי לעבוד ביחד, וככה התחלנו להריץ ערב סטנד־אפ באילת, התחלתי שם עם הקטע על מצופי הקלקר".

עוד פעם מצופים?

"מה אני אעשה, זה הכל היה חלק מהחיים שלנו באילת, דיברתי על דברים שהעסיקו אותי - הילדים הנודניקים בבריכה, המדים המסריחים, האוטובוס בדרך לשם. החיים שם היו קשים, אבל מאוד נהניתי. היתה לי חברה במלון, עבדנו 15 שעות ביום על משכורת זעומה, באחד המקומות שהייתי עושה סטנד־אפ לא היה להם כסף לשלם לי אז נתנו לי קורס צלילה במתנה. הייתי הולך לכמה מלונות בערב אחד ועושה סטנד־אפ, שלוש הופעות בלילה. הייתי שאפתן, לא מותש".

"תמיד צריך להיות במערכת יחסים, זה מייצב אותי"

היום זה כבר לא מסלול אטרקטיבי לשואוביז כפי שהיה פעם.

"נכון, כי יש דברים אחרים. 'כוכב נולד' ונולד לשיר ונולד לרקוד, כל הריאליטי הוציא את צוותי הבידור מהתמונה וחבל מאוד. העבודה שלי באילת היתה כמו שלוש שנים של לימודים עם קהל. גם שלום אסייג עשה את הדרך הזו של אילת, זה להיות הכי עממי שיש. לתפוס את כולם. אחרי שאתה מופיע בזמן שמלצרית עוברת ומסתירה לך ומישהו אוכל טוסט וילדים עולים על הבמה תוך כדי, מה זה בשבילי אחר כך תל אביב?".

שלוש שנים של טוסטים מוקרמים לא הספיקו למימון. בטרם ישיק את הקריירה שלו סופית, הוא החליט לעשות סטאז' נוסף, הפעם על אוניית השעשועים דרים בואט. קחו חופשה רועשת באילת, דחסו אותה לקילומטר מרובע עם מים מסביב וקזינואים פזורים על פני השטח, הופעה של איציק קלה על הדק המרכזי וכרוז שמזכיר לכם להפקיד את הדרכון - ושימו בתוכה את הקומיקאי השואף לקצת תשומת לב. מימון מתאר חוויה צבאית, אבל לגמרי מחשלת: "בכל יום ראשון יוצאת הפלגה, מגיעה לארץ בחמישי ב־6:00 בבוקר, עד 16:00 יש פס, ואז יוצאים שוב. בקושי יצאתי מהאונייה, המשפחה היתה באה אליי עם כביסה ואוכל. אבל זה היה בסדר, יכולתי לחיות ככה. גם על האונייה הייתי בזוגיות, היתה לי חברה דילרית רומנייה. הייתי סלב על האנייה, אבל לא ניצלתי את זה. אני תמיד צריך להיות במערכת יחסים, זה מייצב אותי שיש לי מישהי".

היו גם קטעים קשים?

"היה קשה כשהקהל רצה ללכת לאכול ואני באמצע הופעה. פעם עצרתי את ההופעה ואמרתי לאנשים, אנחנו מרוויחים שקל לשעה, מחיאות הכפיים שלכם זה הכסף שלנו, תחכו רגע, זו האהבה והאמנות שלנו. אחרי זה הפכתי שולחן על הבוס שישנה את זמני הארוחות. לפעמים יוצא ממני הקטע הנתנייתי".

אחרי שנה על הגלים השתכנע מימון סוף סוף לעבור לתל אביב. הסטנד־אפ הפך למקצוע, והתלוו אליו הופעות טלווזיוניות - על הספה של אודטה, בתוכנית האירוח "מה קשור?", ולבסוף ב"צחוק מעבודה" - תחילה כאורח בעונה השנייה ומאז העונה השלישית כשחקן מרכזי. היום הוא ממלא אולמות במופע משלו ברחבי

 הארץ, מקבל חתיכות נכבדות מ"צחוק מעבודה" וחושב על כתיבת סדרה, אבל עדיין לא מרגיש לגמרי נטוע בתעשייה: "לא חייתי את הסצנה הזו אף פעם, לא ישבתי עם סטנדאפיסטים אחרי הופעות, אלא הייתי נוסע הביתה. זה היה מבחירה, אנשים דיברו איתי שאם אגדל עם כולם ביחד, יגנבו בדיחות שלי ואת הסגנון שלי, אז העדפתי ככה. הייתי נחמד, לא אאוטסיידר קר, אבל לא רציתי לשבת ולכתוב ביחד, הייתי קנאי לפינה שלי".

זה עולם לוחמני, לא?

"יש תחרות, אבל אני לא רוצה להיכנס אליה. ב'צחוק מעבודה' אנחנו נמנעים מזה כי לכל אחד יש את הצבע שלו. שחר חסון משוגע, לאורי חזקיה יש תובנות, ארז שלם שנון בצורה פנומנלית, ליטל שוורץ היא התשובה הנשית לקטורזה, ושלום אסייג הכי לידר, הכי מפרגן בעולם. הייתי רואה אותו כילד, ולהיות איתו עכשיו באותה תוכנית זו זכות גדולה. אין בינינו תחרותיות, כי אנחנו יושבים בסוג של סלון, וכל אחד נותן את מה שיש לו וככה זה יוצא החוצה".

עדיין, גם אחרי חמש עונות?

"אולי זה מתקרב למיצוי, כי היום יש גם את 'מועדון לילה' ו'קצר משפחתי', אבל מצד שני אין סוף לרעיונות. יש אנשים עם עין צרה שלא מפרגנים לנו, ואחרי הכל זו הפקה זולה, והאיכות היא באנשים. באנו מהשטח, אנחנו יודעים מה הקהל רוצה ונספק להם את זה בהגשה הכי טובה ובכישורים הכי טובים. צריך לזכור שלא לכולנו היה ניסיון טלוויזיוני בהתחלה, מה שלאחרים בתוכניות אחרות היה, אבל הלכנו והשתפרנו".

איך אתה מאפיין את ההומור שלך?

"זה הומור פשוט ולא מתחכם, נכון? אני רוצה להביא סיטואציה מהחיים, ומי שבגיל שלי, בן 30 וצפונה, אמור להזדהות כי הוא עבר בחיים דברים שגם אני עברתי. הוא גר עם בחורה וגר לבד, וגר אצל ההורים. הוא טס לאילת, והיה לו כלב, והוא עשה קניות והרים את השקיות מהסופר, והוא מכיר את המשפטים של אמא ואבא, כל הדברים הפשוטים שאני מדבר עליהם. לא מעניין אותי לדבר על פוליטיקה, למשל, אף פעם לא ניסיתי. זה חוק אחד. החוק השני זה שאין גסויות. אני חושב על אמא שלי ועל האחיינית שלי ומדמיין שהן יושבות בקהל, ולא רוצה לפגוע בהן. זין זה מצחיק? רק אם יש לך סיבה טובה להגיד זין, אז תגיד. אבל סתם להגיד זונה או זין אני לא יכול. אני מדבר על אוננות במופע שלי, על הקטע שאתה רוצה לראות סרט כחול אז אתה צועק, 'מי בבית?', ומקווה שאף אחד לא יענה לך, אבל אני מנסה להיות עדין לגבי זה. לא אדבר על הפעולה ונייר הטואלט, אין טעם לזה. אנשים לא רוצים שהילדים שלהם ישמעו את זה ואני מכבד את הקהל שלי".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"