מקארתי בתל אביב

בחודשים האחרונים אנחנו עדים להתקפה חסרת תקדים נגד החופש האקדמי בישראל. ארגונים כמו "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" מפרסמים עוד ועוד דו"חות קיקיוניים, המסווגים רשימות קריאה של קורסים, חוקרים, כנסים ועבודות של מכוני מחקר, ומסמנים מי בעיניהם לגיטימיים ומי לא.

את התווית "לא לגיטימי" מקבל כל מי שלא מיישר קו עם מה שהם מגדירים "הקונצנזוס הציוני", ולכן אין מקומו - לטענתם - באקדמיה. אלא שטענה זו מגלמת בתוכה חוסר הבנה מוחלט של מהות האקדמיה ומהות החופש האקדמי - החופש של מרצים וסטודנטים לחקור, להביע, לשאול, ללמד ולדון ברעיונות,

בנושאים ובדעות, גם כאלה שאינם נוחים לקבוצות פוליטיות מסוימות וגם כאלה שאינם נעימים לאוזני השלטונות - וכל זה בלי להיות נתונים להפחדה, לדיכוי ולאיומים באובדן משרה או במאסר.

ללא החופש הזה, בעצם לא יכול להתקיים מחקר, לא במדעי החברה והרוח, ובעצם לא בשום תחום מדעי - אותו מחקר שבזכותו ניצבה ישראל במשך עשרות שנים בחזית המדע העולמי. את המחקר הזה מובילות מאז ומעולם דווקא אותן דעות שהולכות נגד הזרם, אותם רעיונות שגורמים להרמת גבה, שמערערים את תחושת הנוחות ומספקים פירוש חדש למציאות. בלי קריאת תיגר ובלי ערעור על החשיבה המוסכמת, לעולם לא יהיו רעיונות חדשים. זוהי חירות אקדמית, ובלעדיה יהיה אולי משהו אחר, אבל לא אקדמיה.

תפיסה בסיסית זו נתונה בסכנה הולכת וגוברת, והנה הדוגמה האחרונה שהתפרסמה אתמול: טיוטת אחד הדו"חות הללו התגלגלה לידי נשיא אוניברסיטת תל אביב, וזה ביקש לקבל לידיו את רשימות הקריאה של הקורסים שהוזכרו בו, מהחוג לסוציולוגיה. ההסבר שניתן היה: "ללשכת הנשיא הגיע לאחרונה מסמך מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית. בצעד שגרתי, וכפי שנהוג עם פניות מסוג זה, פנו מלשכת הנשיא לגורמים רלוונטיים כדי לבדוק את הדברים ולהביאם לידיעת הנשיא".

יש כאן כמה דברים שראוי להתעכב עליהם. ראשית, למה הכוונה ב"פניות מסוג זה"? באיזה "סוג" מדובר? האם היו כבר פניות דומות בעבר שהביאו לצעדים כאלו? שנית, מה פירוש "צעד שגרתי"? מה בדיוק במצב העניינים בחוג לסוציולוגיה חייב נקיטה של מה שנקרא בתורת הארגונים "רוטינה" - תגובה אוטומטית, ללא מחשבה? הרי ברור שפנייה כזו אינה דבר שגרתי, ומצריכה מחשבה והיערכות מסוג שונה לחלוטין.

ולבסוף - השאלה המהותית ביותר: אם אכן נמצא לנכון לנקוט בצעד שגרתי, בתגובה אוטומטית, מדוע דווקא תגובה כזו - בחינת חומרי הלימוד בקורסים - ולא אחרת?

הרי מדובר בפנייה מצד ארגון שלטעמו, המחקר וההוראה באקדמיה צריכים להתנהל באופן שיקעקע את חופש המחשבה, הביקורת והחירות האקדמית.

האקדמיה אינה אמורה להיות חלק מהמכשיר השלטוני. כפי שאמר הסנאטור פולברייט: "אוניברסיטה המשרתת את השלטון בוגדת בייעודה ובמטרתה העליונה", ומכאן שאין היא זכאית להיקרא אקדמיה. לכן, במקרה של פנייה מסוג זה, ראוי לייצר תגובה אחרת. למשל: הפגנת מנהיגות אמיצה, תוך חבירה להנהגות שאר המוסדות להשכלה גבוהה ולמועצה להשלכה גבוהה, ודחייה פומבית של הדו"ח וכל מה שהוא מייצג.

ומחשבה אופטימית לסיום. מכיוון שמדובר רק בטיוטה של הדו"ח, אפשר עוד לקוות שכשיתפרסם הנוסח הסופי (קרוב לוודאי בעונת החגים, לכבוד מוספי העיתונים), נחזה בתגובה המתאימה והראויה של הנהגת ההשכלה הגבוהה בארץ. תגובה שייתכן ותסמן את תחילתה של תפנית בהיסטוריה השחורה של התקופה הנוכחית.

ד"ר ניצה ברקוביץ מלמדת סוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. מתמחה בארגונים, גלובליזציה, זכויות אדם ומגדר