שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוקר חייהם
    ספרו החדש של ניק הורנבי, "ג'ולייט, הגרסה העירומה", הוא רומן הרוק הראשון שמתעד יחסי גומלין בין כוכב לקהל שלו, אחרי המהפכה הדיגיטלית. הירהורים על המרחק שקטן ביניהם ועל המסתורין שהלך לאיבוד בדרך

    ניק הורנבי שבה את לב אוהדי הפופ ואספניו בספרו השני, "נאמנות גבוהה" לפני 15 שנה, כששרטט תיאור משעשע ונוגע של עולמם, או לפחות של אובססיות ההתבגרות שלהם. ספרו האחרון מ-2009, שכעת תורגם לעברית, "ג'ולייט, הגרסה העירומה", מנסה לאייר את השינויים העצומים שחוללה מאז המהפכה הדיגיטלית בצריכת הפופ והחווייה שלו.

     

    "ג'ולייט" מתאר מפגש טרנס-אטלנטי בין זוג בריטי לגיבור קאלט אמריקני, שבעולם הטרום-אינטרנטי כלל לא היה יכול לצאת אל הפועל. הורנבי, שלאורך האלף הנוכחי סובל מצניחה עקבית באיכות עבודותיו, חיבר ספר על משברי היצירה ושאלות הביקורת העצמית והביקורת החיצונית, כפי שהן משפיעות על אותו רוקר מדומיין, טאקר קרואו שמו. וגם אם הורנבי לא לגמרי הצליח להירפא ממשברו האישי תוך העיסוק והבחינה בשאלות היצירה והזהות של גיבורו המוזיקאי, הוא בהחלט עלה בדרך על חומר גלם ספרותי טרי, שטרם נעשה בו שימוש.


    ניק הורנבי. חומר גלם שטרם השתמשו בו (צילומים: Gettyimages) 

     

    תעשיית הפופ - על אמניה, עסקניה, שוחריה וקורבנותיה - מודעת מזה שנים לטלטלה המסובכת אך ברובה מבורכת שהולידו האינטרנט ושיתוף הקבצים. אבל הורנבי מתבונן כאן לתוך משמעויות פחות גלויות ומיידיות מאלו של קריסת מודלים עסקיים, צמיחת אפשרויות תקשורת מלהיבות ושינויים במעגלי ומרכזי ההשפעה, ההפצה והכוח.

     

    המוזיקאי גיבור הספר סובל ממחסום כתיבת שירים שנמשך למעלה מעשרים שנה, ומסתתר מאחורי שפע יחסי של מידע מוטעה שמעריציו חולקים ביניהם באתר שהקדישו לו, מידע שדווקא מסייע לו לטשטש עקבות, ליהנות מאלמוניות ולחמוק מכל מגע איתם. מצד שני, עולמם הפנימי של אוהדיו נגלה לעיניו באתר המוקדש לו, כפי שלא היה זמין לאף אמן בעבר. "ג'ולייט" הוא סיפור על בני ארבעים וחמישים שמהרהרים בחיי האהבה והקריירות הכושלות שלהם, אבל גם תיעוד ספרותי ראשון ליחסי קהל-אמן בתרבות הפופ שנשברו בה שני המחסומים הגדולים של הזמן והמסתורין.

     

    לאורך שנות הפרישה והאלם שלו, מעריצי טאקר קרואו מנהלים פולחן אינטרנטי סביבו, שלכאורה מביא להם יותר מידע עליו ויותר נגישות זה לזה. הרשת היא המקום היחיד בו הכת הפולחנית המשיכה לפעול, למרות שהאמן עצמו פסק מלהקליט ולהופיע. והוא אפילו לא מת, מה שהיה כמובן מעלה מיידית את ההמולה התקשורתית הכללית סביבו. הוא פשוט פרש.


    קייט בוש. מקסימום נאמנות במינימום חשיפה 

     

    הרשת, שהעניקה לטאקר קרואו את הארכת תוחלת הקריירה והמשך הנוכחות הפעילה בקרב אוהדיו, היא גם היקום החדש שהופך את צמיחתם של הטאקר קרואוז הבאים לכמעט בלתי אפשרית. יש רק קומץ מוזיקאים חיים ופעילים שאיכשהו מצליחים לשמר כזו איכות של אלמוניות וחיים פרטיים שקטים שהורנבי העניק לגיבורו. השמות הראשונים שעולים הם דווקא של זמרות, קייט בוש ושאדיי, שבאמת נהנות ממינימום חשיפה, משחררות עבודות מאד לאט, אבל משמרות מקסימום נאמנות אצל קהלן.

     

    תשובות במרחק הקלקה

    הזמן והמסתורין, כלי עבודה מרכזיים בגידולם של אמני הפופ באלף שעבר, הפכו לכלים כמעט אבודים בהווה. זמן ההבשלה היצירתית, הדיאלוג הנבנה באיטיות לאורך העבודות והצבירה הגוברת של קהל, התקצר פעמיים: גם משום שהשפע המוזיקלי האדיר גורם לתחרות קשה יותר על יחסי הציבור ותשומת האוזן, וגם משום שהגילוי וההצהרה על שמות וכישרונות חדשים נעשה כה מהיר עד שלאלו בקושי נותר זמן איכות הרחק מעיני ההמון הסואן בכדי להתפתח ולהשתכלל.

     

    במקביל, אלא אם כן האמנים עצמם נוקטים במודע בגישה מסתגרת וסרבנית נגישות, הרי שכמות המידע שאוהד מסוגל להגיע אליו, וברוב המקרים גם זמינות האמן עצמו למגע ברשת, מפוגגים כמעט לחלוטין את המסתורין. חלק גדול מהתהיות ומהסקרנות של גיבורי "נאמנות גבוהה" הופנה בזמנו לשאלות שהתשובות עליהן נמצאות עכשיו במרחק הקלקה. המרדף המפרך של שוחרי הפופ מהאלף שעבר אחר תקליטים ושירים עלומים איבד משמעות ועבר מן העולם. קיצור תולדות זמן ההגעה למוזיקה המבוקשת שינה את פני מערכת היחסים של ציפייה ותגובה למוזיקה חדשה, באופנים שאנחנו עוד לא לגמרי מסוגלים לנתח ושכנראה נבין רק ממרחק הזמן. 


    רופוס וויינרייט. הורנבי ניתח את שיריו ב-2002 (צילום: ירון ברנר) 

     

    האם איבדנו משהו ביכולת ובחופש לדמיין? הן את הדמיון שמאפשר לאמנים לברוא את עצמם ואת עבודותיהם והן הדמיון שפעיל אצל המאזינים בשל אי הידיעה ואי הנגישות?

     

    למעריצי טאקר קרואו של הורנבי, כמו לעשרות מיליוני אוהדים בחיים האמיתיים, היו שפע של פנאי, וגם מגבלות כלכליות על האספנות, שאפשרו להם בשנות ההתבגרות המעצבות להאזין לשירים של אמנים אהובים עשרות ומאות ואלפי פעמים. היום, ככל שאתה אספן מוזיקה גדול יותר, כך הכורח לרחרח כמות של פי עשרות יותר יצירות היוצאות מדי שנה, פוגם בהכרח בקשב לכל אחת מהן.

     

    הורנבי פרסם ב-2002 אסופת מאמרים שהוקדשו לאמנים ולשירים, "סונגבוק". לספר ההוא צורף דיסק עם שירים של באדלי דרון בוי, Teenage Fanclub, איימי מאן, רופוס וויינרייט ואחרים. הדיסק נועד לעזור לקוראים להתוודע לשירים הפחות ידועים שניתח הורנבי.

     

    "ג'ולייט" הוא רומן רוק ראשון שמתעד את יחסי הגומלין אמן-קהל בעידן שאחרי

    התקליטים והדיסקים. "ג'ולייט", גם אם אינו צחיח רגשית כספריו האחרונים של הורנבי, אינו ספרות גדולה, אבל הורנבי מעלה בו את תרומתו הכי משמעותית לתרבות הפופ מאז "נאמנות...". שם ניסח, אולי שלא במודע, כתב פרידה מאספנות התקליטים של המאה העשרים. ב"ג'ולייט" הוא חונך אפשרויות חדשות לבניית סיפורים סביב מוזיקאי פופ ואוהדיהם. סיפורים שאין בהם שום סצנה עכשווית שמתרחשת על במה או בחנות תקליטים, ושחבים את ההגיון שלהם אך ורק לרשת.

     

    לכל הטורים הקודמים של "שרון טורס"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    התרומה הגדולה ביותר לפופ מאז "נאמנות גבוהה"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים