מה מסתתר מאחורי מחאת שליט
ההתגייסות של חלקים נרחבים מהמיינסטרים הישראלי למען החייל החטוף מעידה על כעס מודחק כלפי מערכת הביטחון הכל-יכולה השולטת בחיינו
הלחץ הציבורי המופעל על מערכות השלטון לשחרר חיילים שנפלו בשבי מצדיק עצמו בשאלות ערכיות קונקרטיות, כגון: מחויבות הצבא בפרט והמדינה בכלל להשיב את חייליה; המחירים שמדינת ישראל, כמדינה, מוכנה לשלם עבור השבת חייל אחד או קבוצה קטנה של חיילים; ההשלכות של שחרור החייל בהווה; ההשלכות העתידיות שנובעות משחרור קבוצת אסירים בטחוניים גדולה, והשאלה בדבר עידוד המוטיבציה של קבוצות עויונות למדינת ישראל לחטוף חיילים.
אולם דומה כי מבעד לטענות האמורות, שכולן נכונות ולכולן השלכות לעתיד ומשמעויות רבות בהווה, הדיון בשאלת שחרורו של חייל צה"ל הנתון בשבי הוא גם מאבק כוח בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שמשמעויותיו אינן נאמרות במפורש.
הממסד הבטחוני הוא קבוצת האליטה החזקה ביותר במערכת הציבורית. למרות השחיקה במעמדו של הצבא, הטענה כי ישראל היא מדינה של צבא ולא להיפך אינה תמיד רחוקה מהאמת. צה"ל הוא הגוף המתוקצב ביותר במדינתה, והמשרתים בו משתכרים משכורות גבוהות מאלו של עמיתיהם במגזרים אחרים במשק הישראלי. תפקיד בכיר בצבא משמעו גם עמידה על סיפה של מקפצה טובה לתפקידים אחרים בקריירה שנייה - במגזר הציבורי, בעסקים, בתפקידי חינוך וכמובן בזירה הפוליטית; לכולנו ברור שהרמטכ"ל של היום הוא חבר הקבינט של מחר.
הצבא לא רק מנהל את מערכת הביטחון, אלא גם חלקים ניכרים מהמערכת הפוליטית הארצית - הרשויות המקומיות, עולם העסקים וגם מערכת החינוך. השליטה במערכות יסוד של החברה הישראלית מאפשרת לאנשי צבא להשליט צורת חשיבה צבאית, שבה זכויות הפרט על כל גווניהן עומדות בסדר עדיפות משני, ומעליהן מרחפת, כמו עננה שאינה מתפוגגת לעולם, האחריות הבטחונית שלמענה יידומו האנשים הפרטיים.
לאן אני חותר? אני סבור כי בחברה הישראלית מצטבר כעס רב, בלתי מודע, כלפי המערכת הבטחונית הכל-יכולה, אך לאנשים שמחשיבים עצמם כמלח הארץ, לב לבו של הקונצנזוס, אין דרך לגיטימית לפרוק את הכעס הזה לא כלפי חוץ בשיח הציבורי, ולרוב גם לא כלפי פנים, בדברים שהם אומרים בחדרי לבם, בינם לבין עצמם. כשאין דרכים לפרוק את הכעס, הוא יוצא בצורה עקיפה וערמומית.
לדעתי, עניין השבויים והנעדרים, שפרשת שליט היא הזירה שבמסגרתה נושא זה זוכה היום לדיון, מאפשרת לחלק ניכר מהחברה המזוהה עם המיינסטרים הישראלי, לומר באופן פשוט וברור: אנו מעדיפים את החופש של אדם אחד שיש לו משפחה וחברים, פנים ושם, על 1,000 מחבלים הכלואים בבתי הסוהר.
זו לא סתם אמירה, זו התרסה נגד האתוס הבטחוני הישראלי, שמוכן היה לשלול את חופש הפרט ולסכן את חייהם של אנשים רבים על מנת לתפוס כל אחד ואחד מאותם 1,000 מחבלים.
המאבק לשחרורו של גלעד שליט, המציין בסוף השבוע את יום הולדתו החמישי בשבי, אינו מאבק למען החייל האלמוני, ואף דמותו כמאבק למען חייל אינה עומדת במרכז; זהו מאבק למען האדם גלעד שליט, המכונה "הבן של כולנו", הילד, הנער ממצפה הילה.
במאבק זה לא עברו הצבאי של גלעד שליט מובלט, אלא דווקא עתידו האזרחי. במסגרת זו כולם יודעים שראש השב"כ וראש המוסד ובוודאי עוד רבים במערכת הבטחונית מתנגדים לשחרור אותם מחבלים תמורת אותו "פרט".
על כן, המסע העממי הנרחב לשחרור חייל שבוי הוא מרד בהם, מרד בעוצמתם הבלתי מעוררת השולטת בכל המערכות במדינת ישראל. השיח סביב חיילים שבויים מאפשר לחברה הישראלית, אם להתבטא בבוטות, "לתפוס את הממסד הבטחוני בביצים" - ולומר באופן הברור ביותר: טיעונים בטחוניים אינם מעניינים אותנו - יש כאן אדם פרטי עם שם.
המאבק לשחרור חיילים שבויים הוא אחת הזירות היחידות שבהן קיימת לגיטימציה לישראלים המגדירים עצמם ציונים להתנגד באופן אקטיבי ל"שיח הבטחוני", לערער על שלטון הגנרלים. פרשת גלעד שליט היא ללא ספק סיפור אנושי כואב, אך היא גם אתר השחה שבחסותו מתעצבת פנטזיה על חברה ישראלית אחרת, שרבים היו רוצים לחיות בה - אך הם אינם יכולים להטיף לה בגלוי.
ד"ר צחי וייס, חוקר מחשבת ישראל במרכז שלם ובמכון שלום הרטמן בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
צעדת שליט
צילום: עידו ארז
מומלצים
