שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ערן קמינסקי
    יכול להיות שפספסנו את שמעון גרשון?
    הבלם שפרש בגיל 33 הוא ספורטאי מסוג אחר, סוג שנדיר למצוא בנוף ארצנו. חבל שלאורך הקריירה לא ידעו להעריך אותו. איזי עין דור נפרד מבלם נהדר ואיש עוד יותר מצוין

    לפני שנתחיל, אני חייב לפתוח בווידוי אישי. את סבי גרשון, אחיו הגדול של שמעון, אני מכיר עוד מימי התיכון. את שמעון ראיתי בפעם הראשונה ב-1993, כשהוא היה בן 16 או משהו כזה, חוזר הביתה לדירה המשפחתית הקטנה ביפו ד'. הוא שב עם פרצוף זועף מהאימון ואני, בתור אחד שכבר ידע שלא ייצא ממנו כדורגלן, שאלתי באופן הכי טבעי בעולם: "אה, גם אתה שחקן?"

     

    משום מה, על פי הפרצוף המאוכזב שלו, היה לי ברור שהנער המתולתל שעומד לפניי, הוא עוד אחד מאותם כדורגלנים מאוכזבים שלקראת צבא מגלים שהמקצוע הזה לא בשבילם (או שהם לא ממש מתאימים לו). אוי כמה שטעיתי. שמעון חייך וענה, "כן, אני שחקן, אבל המאמן מעצבן אותי. אני לא מקבל גיבוי וזה מרגיז. בסוף הכל נופל עלי ואני זה שמקבל את כל הצעקות".

     

    צפו בהודעת הפרישה של גרשון (צילום: אסי כהן. סטילס ועריכה: אורן אהרוני)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אני לא אשכח את אותו מפגש ראשון עם גרשון, בו גם אמר את המשפט הזה שמייצג אולי גם את הקריירה שלו. במרוצת השנים, הרבה לפני שהתחלתי לעסוק בתחום תקשורת הספורט, עקבתי אחרי התפתחות הקריירה של הילד. מגיל נוער, אז הוא כבר הוקפץ על ידי דרור קשטן לקבוצה הבוגרת והציל אותה מירידה לליגת המשנה, עד שהפך לקפטן של האדומים במסע הבלתי נשכח לאירופה.

     

    דמות טראגית

    מבחינתי, גרשון הוא אולי אחת מהדמויות הטראגיות של הכדורגל הישראלי. הוא גדל במועדון אחד ובסך הכל שיחק בשתי קבוצות בלבד לאורך הקריירה. הוא עשה דברים גדולים גם בתל אביב וגם בירושלים, הנהיג, זכה בתארים ותמיד נתן את כולו. גם כשהגוף בגד בו, או סתם כשהבוס מאס בו, וכל מה שנשאר היתה אהבת המשחק ותו לא.


    "כן, אני שחקן". גרשון בתחילת דרכו בהפועל ת"א (צילום: חגי אהרון)

     

    אז מה כל כך טראגי בגרשון? הבלם שהחליט לפרוש בגיל 33, רשם 50 הופעות בנבחרת ישראל וכבש כמה שערים חשובים בקריירה.

    אחד מהם הוא שער היתרון ב-1:1 הבלתי נשכח מול אוסטריה (זה שלא הספיק), עוד אחד הוא שער היתרון של הפועל מול צ'לסי (דווקא הספיק), כולל שני פנדלים שהביאו גביעים לתל אביב וירושלים. ובכל זאת, הפנדל שיזכרו לו הוא זה שהחמיץ בדקה ה-90 מול מכבי תל אביב. פנדל הפוצ'ימוי.

     

    בכלל, את הקריירה של גרשון נזכור בגלל שני היבטים מעוררי מחלוקת - המעבר שלו מהפועל לבית"ר ירושלים והכסף הגדול של ארקדי גאידמק והנטייה שלו להתעסק בדברים אחרים שאינם כדורגל. בשני המקרים נדמה שאולי פספסנו את המהות של שמעון, שכבר בגיל צעיר סומן כבלם העתיד של נבחרת ישראל.

     

    כסף כסף כסף

    בארה"ב נוהגים לכבד כאלה שהגשימו את 'החלום האמריקני'. אלה שהגיעו מכלום ועשו דבר או שניים בחייהם. לא רבים יודעים שגרשון גדל ביפו ד' ללא אביו אותו לא הכיר, ועבר למרות הקשיים ילדות מקסימה לאחריה הצליח לגדול לאיש שהוא כיום. שורשיו השאירו אותו צנוע ועניו, מול כל אוהד, עיתונאי, או סתם ילד שבא לבקש חתימה. ומה יזכרו לו? את איך שעבר קבוצה בגלל הכסף.


    גרשון ביום הפרישה. עשה את כל הדרך מלמטה לצמרת (צילום: אורן אהרוני)

     

    גרשון אולי מתחרט על אותה החלטה לעזוב את הפועל, אבל בסופו של דבר היא עשתה טוב לשני הצדדים.

    האדומים מצאו תחליפים טובים ואולי לא היו מגיעים להיכן שהם נמצאים כיום ביחד עם גרשון, כשגם שמעון עצמו עשה בשכל מסיבותיו הוא. אגב, סביר להניח כי כל אחד מאיתנו היה בוחר באותה דרך בה בחר גרשון, במיוחד אחרי שחש כי הוא לא ממש רצוי במועדון באותה תקופה.

     

    בעידן בו סמלים כמעט ואינם קיימים (מישהו אמר לברון ג'יימס?), מעבר כמו זה של גרשון מאדום לצהוב לא אמור להפריע למישהו, למרות שמדובר ביריבה האידאולוגית המיתולוגית. ובכל זאת, אולי בהשראת יום הכיפורים או סתם בגלל שהם טוענים שהם אירופים ולא ממש מייצגים את הישראליות, הגיע הזמן שגם אוהדי הפועל יסלחו לאיש. אם כבר אירופה אז עד הסוף, לא?

     

    שימשיך לכתוב

    גם ההתעסקות של גרשון בדברים שאינם קשורים לכדורגל נלקחה כאן ברצינות תהומית, כאילו לספורטאי אסור להעשיר את הידע של עצמו. כאילו עדיף שיהיה עוד אחד מאותם כדורגלנים שרק מבלים, מצטלמים לצד כוכבי זמר מזרחי או סתם מבזבזים את זמנם על שטויות. בעוונותי אני מאמן קבוצת ילדים ואם על קריירת השירה של גרשון עוד אפשר להתווכח, הרי שהספר אותו כתב גרשון, הוא הצלחה אדירה. ואת זה לא אני אומר, אלא הזאטוטים הקטנים שאני מאמן.


    גרשון עם אשתו, מלי לוי. ספורטאי שהעשיר את הידע על עצמו (אורן אהרוני)

     

    אם נחזור לארה"ב ואפילו לאירופה, הרי שאנשים כמו גרשון נחשבים לאייקונים ומכאן תחושת הפספוס, כי היינו יכולים וצריכים ליהנות הרבה יותר ממנו. בחו"ל, אין כמעט ספורטאי שלא כתב ספר,

    שלא ניסה לשיר או אפילו לשחק ובטח שלא חסרים כאלה שהתחתנו עם דוגמניות. במרבית המקרים הם דווקא זכו לפידבקים חיוביים, אבל רק במדינת היהודים לא ממש אוהבים לפרגן.

     

    נכון שבשנים האחרונות גרשון איבד את המהירות, אבל כעת אפשר להבין שזה לא היה בגלל שיר או ספר, אלא כנראה בגלל הלב. "הלב שאוהב" כמו ששמעון אוהב להגיד. במקומות אחרים היו מעריצים את גרשון רק בגלל הדוגמא שהוא נותן לילדים. שם מעדיפים לראות כדורגלן שיודע להתבטא, לכתוב ולהראות שהכל אפשרי, על פני עוד ספורטאי עצלן שחי על הכשרון שלו עד לפרישה או גרוע יותר, מבזבז אותו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים