שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מרוסיה לרמלה - דרך הודו: אלה מרגישה בבית
    אחרי יותר מעשור של נדודים ברחבי הודו, נתקלה אלה אלישע בקבוצת מטיילים שגרמו לה לגלות את שורשיה היהודיים. ביקור קצר בישראל הותיר בה צורך לשוב, ולאחר שעברה גיור ונישאה לישראלי - היא מרגישה שהיא סוף סוף בבית
    גם שנתיים וחצי אחרי שעלתה לארץ, מתקשה אלה אלישע להאמין כי את מסעותיה לאורכה ולרוחבה של הודו, שנמשכו לאורך 13 שנים, סיימה דווקא בישראל. היא נולדה בשם טטיאנה הרחק מאוד משם, בעיר סנט פטרסבורג שברוסיה - שאותה עזבה כשהייתה בת 23. בעברית היא עדיין לא שולטת, אבל למרות זאת, בביתה ברמלה - שבין כתליו מהדהד בליל של הינדית, רוסית, עברית ואנגלית - היא מרגישה יותר מכל ישראלית.

     

    אלה נולדה לאב יהודי ולאם רוסייה, במשפחה שבה הזהות הלאומית זכתה לחשיבות מעטה ביותר. "גדלתי בבית סובייטי טיפוסי, עם אבא דוקטור לפיזיקה ואמא רופאה. אבא לא הסתיר את יהדותו מסביבתו הקרובה, אך גם לא הבליט אותה כלפי חוץ, כי אז זה היה די מסוכן". אחרי שסיימה את בית הספר ואחר כך לימודי מוסיקה, פנתה אלה לאקדמיה והחלה ללמוד כלכלה. אלא שבאותה התקופה הרגישה יותר ויותר צורך בשקט נפשי, והותירה את הספרים והמחברות מאחור - לטובת טיול עם חברים בכל רחבי הודו.


    אלה (טטיאנה) אלישע ובנה. "בית סובייטי טיפוסי" (צילום: אבי מועלם)

     

    היא למדה מדיטציה, יוגה, ופילוסופיה - אך בשלב כלשהו, בעוד שחבריה מיצו את מסעם הרוחני ושבו למולדתם, החליטה אלה להותיר את הארץ שבה נולדה מאחור ולהתחיל חיים חדשים במדינה שנשבתה בקסמיה. "נולדתי במקום מדהים", אמרה בנימה כמעט-מתנצלת. "למרות זאת, אני מודה שמעולם לא הצלחתי להתחבר לרוסיה כמדינה מסיבות שעד היום קשה לי לשים עליהן את האצבע. תמיד ידעתי שלא אוכל להישאר לחיות שם".

     

    עד מהרה, החלה אלה לעבוד כמדריכת תיירים. זמן קצר אחר כך הכירה את בעלה הראשון, אמריקני שניהל את עיקר עסקיו בהודו. הקשר ביניהם הפך רציני יותר ויותר, ולאחר שנישאו - הרגישה כי הגיעה אל המנוחה והנחלה. "הוא אדם אמיד עם איכות חיים גבוהה מאוד. יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד, אז למדתי המון, התנדבתי והשתדלתי לתרום לחברה". כעבור תקופה, נולד רום, בנם המשותף, והשלושה עקרו יחד לארצות-הברית.

     

    המגורים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נמשכו עד שבני המשפחה החליטו לשוב להודו - שם נפרדו דרכיהם של אלה ובעלה. "התגרשנו והוא בחר שלא לשמור איתנו על קשר. נשארתי לבד ברחוב, עם ילד קטן ובלי כסף - והייתי צריכה לשרוד. התחלתי לעבוד כמדריכת תיירים שוב והצלחתי בזה. הפכתי למבוקשת מאוד", היא סיפרה בחיוך. "אני אדם אופטימי מטבעי ולדעתי, זה היה מה שעזר לי לשרוד אז".  

     

    הצליל שהביא לשינוי 

    אט אט שבו חייה של אלה ובנה למסלול חיים רגיל. הכל השתנה כאשר נתקלה בקבוצת מטיילים ישראליים, שצליל העברית שהיה שגור בשפתם גרם לה להבין כי מנגינת נדודיה עדיין לא תמה. "לא הבנתי מילה אבל הרגשתי חיבור לשפה הזו", הסבירה. "אחר כך, הכרתי גם אנשים מחב"ד שהזמינו אותי לבית-הכנסת, שם ראיתי לראשונה ספר תורה".

     

    השיחות עם הישראלים שפגשה והאירועים בבית חב"ד עוררו יותר ויותר את סקרנותה באשר לארץ מוצאם. בעצם של ישראלים שהכירה, החליטה לטוס לארץ עם בנה למשך שבוע - לביקור שהפך משמעותי ביותר בחייה. "למרות שלא הבנתי מה אנשים מדברים ברחוב, מיד הרגשתי שמצאתי את מקומי ושאחזור לישראל. הסתובבתי בירושלים ופשוט הרגשתי בבית".

     

    עם חזרתה להודו, המשיכה אלה להיפגש עם ישראלים והחלה לפקוד מסעדה ישראלית שניהל אז חגי - מי שברבות הימים יהפוך לבעלה. "בני ואני נהגנו לאכול שם וכך התחברנו", סיפרה. הזוגיות בין השניים נמשכה על פני כמה שנים והם עברו להתגורר יחד - וכשחגי החליט שהגיע הזמן לחזור לארץ, היה ברור שאליו יצטרפו אלה ובנה.


    אלישע. "הסתובבתי בירושלים והרגשתי בבית" (צילום: אבי מועלם)

     

    בישראל עברה אלה הליך גיור, והיחסים בינה לבין משפחתו המסורתית של בעלה התהדקו. "המנטאליות שלי הייתה רחוקה מזו של המשפחה שלו. למרות שאבא שלי יהודי, לא נחשבתי אז ליהודיה ולכן התגיירתי. זה עזר לי להתחבר למשפחתו של חגי, ואני גם נהנית לשמור שבת".

     

    אחרי שסיימה את לימודיה באולפן, חברה אלה למחלקת הקליטה העירונית ברמלה, עיר מגוריה החדשה, שם החלה ללמד אנגלית עולים מחבר המדינות בני גילאים שונים. בשנה הבאה היא אף תשתתף בפרויקט "זהות יהודית" של משרד הקליטה.

     

    "חששתי יותר שרום לא יסתדר בארץ ושיהיה לו קשה ללמוד את השפה", הודתה - אבל עד מהרה הבינה כי אין כל סיבה לדאגה, בטח לא כשמדובר בילד שבין כה וכה שולט בהינדית, אנגלית ורוסית. "כבר אחרי שבועיים הוא התחיל לדבר עברית עם כל האחיינים של בעלי", סיפרה אמו בהתלהבות. "דווקא בישראל, הרוסית שלו השתפרה. רק לאחרונה שאלתי אותו אם הוא רוצה לחזור להודו, והוא אמר לי שגם אם כן - אז בטח שלא ליותר משבועיים".


    בני המשפחה. ארבע שפות בבית אחד (צילום: אבי מועלם)

     

    אבל המסע הארוך שעברה ואהבה הרבה לישראל לא הצליחו לשכנע את בני משפחתה לחבור אליה, והם העדיפו להישאר בחו"ל. לפני כעשור היגרו הוריה של אלה לגרמניה, בעקבות אחיה שעשה זאת קודם לכן. למרות שלא נהג להבליט את זהותו היהודית, סיפרה אלה כי גם הוא התקשה להישאר אדיש כשסיפרה לו לראשונה על החלטה להתגורר בישראל. "אבא שלי סובל מבעיות לב ואסור לו לטוס, לכן הוא לא ביקר אותנו בארץ. מאוד הופתעתי שהוא, כאתיאיסט מושבע, התחיל לבכות כשהתקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בארץ".

     

    "החיים בהודו היו הכנה טובה לישראל"

    אבל למרות אותה התרגשות, הותיר המגע עם רשויות המדינה רושם חיובי הרבה פחות על אביה של אלה. היא עצמה הגיעה לארץ עם אשרת תייר, וכשפנתה למשרד הפנים בבקשה להכיר בה כעולה חדשה הייתה צריכה להוכיח את שורשיה היהודיים. "היו חסרים מסמכים ופקידה התקשרה לאבא שלי ושמה אותו על הרמקול. הוא מאוד התרגז, ואמר לה שאם היא רוצה - שתגיע לעשות לנו בדיקות דם אם היא רוצה הוכחה שהוא האבא היהודי שלי".

     

    כל אותם קשיים בירוקרטים לא שברו את רוחה, ולא גרמו למדינה להצטייר בעיניה באור שלילי. "הישראלים פתוחים מאוד, זה משהו שאהבתי עוד בהודו. אני גם מאוד מעריכה את היחס שלהם למשפחה : לא משנה בני כמה הילדים, לבוא להורים בשבתות וחגים - זו חובה. ישראל אולי רועשת ומבולגנת, אבל 13 השנים שבהן חייתי בהודו היו הכנה טובה מאוד", סיפרה בחיוך.

     

    התקופה שבה היא מתגוררת בארץ, שבמהלכה אף נקרא בעלה לשירות מילואים במבצע "עופרת יצוקה", הותירה בה את חותמה היטב וגרמו לה להרגיש ישראלית לכל דבר. "אני אמנם נמצאת כאן תקופה קצרה יחסית, אבל מבחינת התחושה אני יכולה לומר שטוב לי. בעלי עושה מילואים, בני, כשיגדל, יתגייס לצה"ל - ואני מלמדת עולים חדשים". הפסיפס התרבותי שמרכיב את משפחה גיבש בה חזון חדש - וצנוע: "אני חולמת שנפתח מסעדה ונגיש בה אוכל אתני - גם מטבח רוסי, גם תוניסאי, כמו בעלי, וגם הודי", סיכמה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ישראלית יותר מכל. אלה אלישע
    צילום: אבי מועלם
    מומלצים