הרשת הלא חברתית
מחזהו הקצר של אסף ציפור "גיימרים" מספר על התמודדותם של נערים חובבי משחקי מחשב ו-DND עם העולם האמיתי. "יש רתיעה בסיסית מהעיסוק בחיים בעידן האינטרנט", אמר במהלך הקראה בפסטיבל אייקון
אמש (יום א') התקיימה הקראה של המחזה הקצר "גיימרים" מאת אסף ציפור, במסגרת פסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטזיה בסינמטק תל אביב. המחזה, שהוצג גם במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר של תיאטרון "צוותא", מציף את הצופה עם תחילתו בשמות של משחקים ודמויות מעולם ה-DND ("מבוכים ודרקונים") והגיימינג, שלרגע עלולים לבלבל את מי שאינו משחק מבוכים ודרקונים, או משחקי מחשב בעצמו.
מקריאים את "גיימרים" בפסטיבל אייקון (צילום: לירון סיני)
אולם, תוך דקה שתיים כשמתרגלים לשפה, מבינים שהמחזה עוסק בנערים בני 18 שנפגשים כבר ארבע שנים כדי להיכנס יחד לעולם דמיוני, בו הם הופכים לכמה שעות לדמויות אחרות במשחק תפקידים. המחזה מתרחש רגע לפני גיוסו של אחד מהם - ההתמודדות עם הצבא, המעבר ממשחק קבוצתי למשחק של אדם מול מחשב, והציפיות של ההורים והסביבה ש"יתבגרו כבר ויפסיקו להתעסק בשטויות" מאיימות על העולם הבטוח של משחק התפקידים.
נבוכים ודרקונים
המחזה הקצר, שמרגיש בעיקר כמו הצצה ראשונית לסיפור רחב יותר, דן בנושא המוכר של קץ הילדות והתבגרות. החידוש כאן הוא הבחירה בדמויות שנתפסות על ידי החברה הנורמטיבית, שלא מבלה את זמנה בגלגולי קוביה וכתיבת דפי דמות, כטיפוסים דחויים חברתית. ציפור סיפר שהשחקנים עצמם לא הכירו ברובם את עולם משחקי התפקידים. "היתה תחושה שצריך לשבור את הקרח לגבי מי האנשים המוזרים האלה שזה העולם שלהם", אמר. "ברגע שמובן שאלו בני אדם, זה מסתדר".
"היו לי כמה נערים ששיחקו בזה בתיכון", נזכר השחקן ידידיה ויטל. "היה לכולם קוקו ארוך, והם היו חננות על, אבל בפועל היום אני מבין שזה לא רחוק מלהיות שחקן בעצם, להיכנס לעולם מדומיין, שזה מה שאני עשיתי בתיכון".
שחקני "גיימרים". חנונים? (צילום: רן בירן)
ציפור הודה כי גם הוא נמנה כנער על אותה חבורה מוזרה של שחקני DND. "כל מה שאתה כותב בא ממקום אוטוביוגרפי", הסביר את המשיכה שלו לעיסוק בדמויות דחויות חברתית. "אני שיחקתי בעצמי DND, ככה אתה עובד כשאתה כותב. זה לא קרה בדיוק אחד לאחד, זה משעמם לכתוב דברים בדיוק כמו שהם קרו, אבל הייתי בנקודה בה חברים שלי ואני התגנבנו לאוניברסיטה כי רק שם היו מחשבים כדי לשחק במשחקים חדשים.
"נגמר עידן אחד והחל עידן אחר, וגם הגעתי לנקודה בה נגמר שלב הפנטזיה והתחלתי להתמודד עם מה שבחוץ. בספר החדש שאני כותב אני מתחיל בגיל הזה. חבורות בגיל כזה שמתפרקות זה תמיד מעניין".
רתיעה מטכנולוגיה
על תגובות הקהל להצגה כשהוצגה ב"צוותא", סיפר ציפור: "אנשים ניגשו אליי ואמרו שלא הבינו כלום. כשרואים מחזה על מנתח אין בעיה, אבל ברגע שמכניסים מחשבים, נאטם לאנשים המוח. כשמדברים על גיימרים ומשאירים את זה ברמת הקלישאה של נערים שיכולים לפרוץ למחשב של ה-FBI מ"הבלאקברי" שלהם, זה לא מעניין.
"אנשים לא מכירים את העולם הזה באמת. הוא קשור למערכות יחסים באינטרנט ולשאלה האם הן יכולות להיות זהות לאלו שקיימות במציאות, וזה נושא שעוד לא התעסקו איתו. זה חלק מהעולם שלנו, ומטריד אותי שכשאני קורא ספר חדש, אנשים בו לא בודקים מיילים. הם מתקשרים לאנשים כל הזמן, כשברור שבמציאות לא היו מתקשרים, אלא מסמסים".
הקראת "גיימרים". חיי אינטרנט, גם בתיאטרון? (צילום: לירון סיני)
לדברי ציפור, כותבים רבים נמנעים מהתמודדות עם נוכחות האינטרנט והעולם הווירטואלי בחיינו: "יש רתיעה בסיסית מהעניין הזה, במקום לחבק אותו ולהתעסק איתו - הנושא בו לא יודעים באמת מי אתה מאחורי המחשב. ניסיתי לעשות את זה כסדרת טלוויזיה ולא האמינו שזה יעבוד. חשבו שהאנשים האלה לא יכולים להיות גיבורים, אז זו תהיה סדרת אינטרנט, כי שם הם חיים".
"גיימרים", המבוסס על אחד הסיפורים הקצרים בספרו של ציפור "המחוננים", מעלה את שאלת המציאות הווירטואלית מול המציאות בחיי היום יום, והטשטוש בין השתיים. ציפור סיפר שהוא עתיד להרחיב את העיסוק בנושא הזה בסדרה.
"יש דמות שאחיה נפטר ממחלת הסרטן, והיא ממשיכה לשחק באינטרנט את דמותו של אחיה כדי לשמר את הזיכרון שלו וכדי שהחברים שלו למשחק לא ידעו שהוא מת", הוא מספר. "הסיפורים האנושיים נמצאים שם, כמו בכל קהילה סגורה עם כללים משלה. כמו שפעם ז'ול וורן גילה עולמות חדשים, כיום העולמות החדשים נמצאים בקהילות באינטרנט".
לפנייה לכתב/ת 
