שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גיהנום גיטרה

    האלבום החדש של סנטנה עשוי להיות אלבום החידושים המחפיר ביותר ברוקנ'רול, עם צליל תפל וחלול וכוונה מסחרית חסרת תשוקה. לעומתו, המחווה של פיל קולינס לקלאסיקות של מוטאון הוא דווקא מעשה אהבה משכנע

    קרלוס סנטנה הוא אמן עתיר זכויות, והקריירה המפוארת שלו ידעה לא מעט פסגות וכמה תהומות. ובכל זאת, אלבומו החדש הוא המקום הנמוך ביותר אליו הגיע מעודו, וכנראה ייזכר לדיראון בין האלבומים המקוממים בכל הזמנים. הוא נקרא "Guitar Heaven: Santana Performs the Greatest Guitar Classics of All Time" אבל הוגן יותר לקרוא לו "גיהינום גיטרה", או "אלבום החידושים המחפיר ביותר ברוקנ'רול".

     

    סנטנה קיבץ שלל זמרים, רובם סולני רוק אמריקאי עם עבר בלהקות כמו סטון טמפל פיילטס, קריד ודוטרי, וביחד עם מפיק העל קלייב דיוויס, הם שוחטים בעקביות קלאסיקות של לד זפלין, רד הוט צ'ילי פפרז, דיפ פרפל, רולינג סטונס ואחרים.


    סנטנה. אלבום של מפגני גיטרה בלי שום סולו ראוי (צילום: Gettyimages) 

     

    דיוויס, מהדמויות הוותיקות, המשפיעות והחשובות בתולדות תעשיית ההקלטות בארצות הברית, אחראי בין היתר לקאמבק הענק של סנטנה ב-"Supernatural" מ-1999, ולהרבה אלבומי חידושים מצליחים בשנים האחרונות, למשל סדרת "ספר השירים האמריקני" של רוד סטיוארט. דיוויס אכן שב והגה רעיון מסחרי מצוין: לתת למאזינים המבוגרים, ועדיין רוכשי האלבומים, שגדלו על הגיטרה של סנטנה, את שירי נעוריהם עם מגע של קולות שרובם שייכים לדורות אחרים.

     

    אבל התוצאה האמנותית ברובה פשוט מביישת. קשה לבחור את שיאי החרפה: אולי הביצוע המשעמם עם רוב תומאס, זה שכתב לסנטנה לפני עשר שנים את "Smooth" ל-"Sunshine Of Your Love" של קרים? ואולי באופן בו סנטנה ציוות ידיד ותיק, ג'ו קוקר, כדי לחלל את "Little Wing" של בוגר וודסטוק אחר כמותם, המנוח ג'ימי הנדריקס?

     

    ואולי זה האופן בו צ'סטר בנינגטון מלינקין פארק מיילל את "Riders On The Storm" האצילי והאפל של הדורז. השיר הוא דוגמה לכל מה שהתקלקל כאן. זהו השיר היחיד בו מתארח גם אחד האמנים המקוריים, קלידן הדורז ריי מנזארק (שאגב, בעבר כבר חבר לחידושים לא רעים לשירי הדורז, למשל עם אקו והבאנימן).


    קלייב דיוויס בין וויטני יוסטון ואלישה קיז (צילום: MCT) 

     

    מעניין שלפני כמה שנים, המנהיג השני של לינקין פארק, מייק שינודה, חידש מצוין עם להקתו השניה, פורט מיינור, שיר אחר של הדורז, "Strange Days". אלא ששינודה עשה שם משהו יצירתי, הביא לשיר הישן מגע היפ-הופ מודרני, לקח את הקלאסיקה למקום חדש. ואילו סנטנה את דיוויס מטפלים בשירים כפלייבקים לקריוקי, או כמו להקת חידושים בינונית. זה אלבום שהיה סביר כהקלטות דוגמה של הרכב חידושים צעיר שמנסה לשכנע בעלי מקומות לשכור אותו. אבל סנטנה? לרדד ככה שירים ממורשת בני דור הנפילים שלו? ואלבום שלם של מפגני גיטרה בלי שום סולו באמת ראוי לציון?

     

    למען ההגינות, יש בגיהינום הזה מעט נקודות אור. בחלק מהשירים כלי ההקשה הלטיניים מוסיפים גרוב מצוין, למשל ב-"Can't You Hear Me Knocking" של הסטונס. ויש אפילו שתי הגשות קוליות סבירות: נאז מגיש טוב את הבתים ב-"Back In Black" של AC/DC, ויש חידוש אחד שהוא פשוט יפה: אינדיה.ארי נהנית מכמה דקות של איפוק כשב-"While My Guitar Gently Weeps" של הביטלס סנטנה נפרד מהחשמלית ומנגן באקוסטית עם מיתרי ניילון. נו, לקראת סוף השיר סנטנה חוזר לצליל התפל והחלול של כל האלבום, אבל בתחילתו הוא נותן ליווי צנוע שמכבד את השיר המקורי ואת המבצעת הנוכחית.

     

    היות שקלייב דיוויס הוא גאון שיווקי כבר למעלה מארבעים שנה, ייתכן שאף הפרויקט האומלל הזה יהפוך לרב מכר. אבל סנטנה, שבעברו כמובן גם לא מעט חידושים מצוינים לשירים, למשל של פליטווד מק ושל הזומביז, ביצע כאן עוול אמנותי וערכי, כשהוא יורק לאותה הבאר ממנה גם הוא השקה את העולם בצלילים וברוח של סוף שנות השישים.

     

    אהבה משכנעת

    כוכב אחר בעשור השביעי לחייו שחוזר באלבום חידושים הוא פיל קולינס. באלבומו השמיני, ראשון אחרי שמונה שנים, בשם "Going Back", קולינס מחדש עשרים וכמה שירים מהקטלוג המפואר של חברת "מוטאון". שירים שמקורותיהם אצל סטיבי וונדר, הסופרימז, הטמפטיישנז, ה-Four Tops ואחרים. יחסית לסנטנה, מדובר באלבום נהדר. קולינס, שנהנה בעבר מלהיט ענק בחידוש ל-"You Can't Hurry Love" של הסופרימז, בחר הפעם לא רק בלהיטים הגדולים מבית הפופ המושלם של מוטאון.


    קולינס. בלי השירים התובעניים יותר (צילום: רויטרס) 

     

    לצד, למשל, להיט של וונדר כמו "Uptight", הוא גם חוזר לבלדה לא להיטית אבל מושלמת ומצמררת שלו, "Blame It On The Sun". הקול של קולינס לא במיטבו, הוא חרוך ומחוספס. אבל זה לא מחבל במאום, משום שלאורך האלבום ניכרת ומשכנעת אהבתו לשירים עליהם גדל. בשיר כמו "Standing In The Shadows Of Love" חסרה מאוד הנוכחות הקולית הסמכותית שהיתה במקור לליווי סטאבס, הסולן האדיר של הפור טופס.

     

    אבל קולינס לפחות בחר בחוכמה שלא להתמודד עם השירים היותר תובעניים של הזמרים הגברים הבכירים שצמחו במוטאון, מארווין גיי וסמוקי רובינסון. קולינס, שבשנים האחרונות נבצר ממנו לתופף בגלל ניתוחים בצוואר ובכל זאת החלים וניגן כאן, חי ונושם ומנגן ושר קצבית נהדר. ולכן גם שירים שנעדרים את הנפח והעומק של המקור, לפחות זזים ומרגישים הוגן ונכון. קולינס הצליח לשכור לאלבום שלושה חברים חיים מה-Funk Brothers המקוריים, חבורת הנגנים העילאית של חברת ההקלטות.

     

    הוא גם בחר, לטוב ולרע, ללכת על שחזורים הכי קרובים למקור שאפשר. הוא ממש מעתיק את רובם המכריע של העיבודים המקוריים, ולפעמים זה גובל בגיחוך. למשל ב-"Papa Was A Rolling Stone" הנשגב, שהפקתו החלוצית לזמנה הפקיעה את עמדת ההובלה בשיר מהזמר וחילקה אותה בינו לכלי הנשיפה ולגיטרת הווא-ווא, וניבאה דור שלם של הפקות דיסקו.

     

    אצל קולינס נותרו כמעט כל התפקידים אבל הלך הקסם. זו בחירה אמנותית שמעידה לא מעט על הטעם, על הדחפים היצירתיים ועל האסתטיקה שלו, שאנחנו מכירים לא מהיום. קריירת הסולו של קולינס מעולם לא סבלה ממחסור במתיקות ושפעה שירים קצביים ובלדות מסחריות שאכן למדו המון מכותבי השירים הדגולים של מוטאון, אבל לא התעלו לנשגבות הכתיבה והביצוע ההן. אלבום ההצדעה ללהיטי ילדותו, שונה מאוד מזה של סנטנה, משום שלמרות הדמיון ברעיון הפעולה, קולינס לא ביקש לעצמו הרבה מעבר למחווה מלאת אהבה ואף ענווה לשירים שהוא נהנה במיוחד לשיר. והאהבה שלו משכנעת.

     

    סנטנה, לעומתו, הלך על יזמות גרנדיוזית לקראת בוננזה מסחרית ובדרך רמס את כל החופש, הדמיון, השחרור, התשוקה, הכנות והפראות שהיו לאמנים שהוא מחדש. החדש של קולינס מומלץ לאוהדיו וגם לשוחרי האגפים היותר רכים של הסול. האלבום של סנטנה מומלץ ככלי עבודה יעיל לחוקרי טרוריסטים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האלבום של סנטנה. פלייבקים לקריוקי?
    האלבום של קולינס. מחווה מלאת אהבה
    עטיפת אלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים