מג'ד אל-כרום: הערבים הכי אשכנזים בארץ ישראל

מספר תושבים: כ-9,000.

צפיפות: כ-1,000 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)

מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית

זכאים לבגרות: כ-41% (הממוצע הארצי כ-45%).

השכר הממוצע: כ-4,100 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

גישה: מכביש 85 פונים צפונה.

טריוויה: משמעות השם - הכרמים המפוארים (תפארת הכרמים). ב-2003 אוחדו הכפרים מג'ד אל-כרום, בענה ודיר אל-אסד למועצה מקומית בשם שגור, שאף הוכרזה כעיר בשם זה ב-2005. ב-2008 בוטלה המועצה המאוחדת, והמצב הושב לקדמותו.

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

קיבוץ גלויות

"אתה יודע איפה למדתי הכי הרבה?" שאל אותי מחמד זרקאוי, כשליוה אותי במורד הטראסות הירוקות שלו.

"איפה?" תהיתי, כשאני מביט בהשתאות בשיח העגבניות המניב פירות בגודל חצילים שגדל בחצרו.

"בקיבוץ!", קרא מחמד ועיניו אורו. "תמיד אמרתי לחבר'ה בכפר: 'אם אתם רוצים ללמוד מה זה סדר, לכו לקיבוץ'. שם, כשאומרים שבע - כולם קמים בשבע. יעני כמו גרמנים. לכל שנייה יש מחיר". השתדלתי שלא להתרסק לתוך הסברס מרוב הפתעה, ומחמד המשיך: "גם תכננתי להתחתן עם בת קיבוץ, אבל ההורים לא הסכימו".

מחמד זרקאי בחצר ביתו ליד המיכלים לאגירת מים (צילומים: יוסי יובל)

אספתי אותו ברכבי בשמונה בערך על שולי כביש 85, החוצה את בקעת בית הכרם. רק שעה קלה קודם לכן הוא סיים את העבודה בכרמי הזיתים שלו, וכשסימן לי בידו היה בדרכו בחזרה אל הכפר, הנקרא על שם כרמי הזיתים המפוארים שהבקעה, בקעת הכרמים, השתבחה בהם. הוא נולד במג'ד אל-כרום ב-1940, וב-1948 עזבה משפחתו ללבנון וחיה שם כשנתיים, בבינת ג'בל, עד שלמחמד בן העשר נמאס. "אמרתי לאבא שאם אנחנו לא חוזרים לכפר אני חוזר לבד", סיפר לי.

"ואז חזרנו".

ילדי הכפר מכנים אותו אבו-אובמה, משום שנכדתו משבשת את שם בנו - אוסאמה - ל"אובמה". במשך שנים הוא עסק בבנייה, אך דווקא עכשיו, אחרי שפרש לגמלאות, החל מחמד לעבד את הקרקע: "נזכרתי שיש לי אדמה", צחק. ביתו ממוקם כמעט בפסגת הכפר וצופה אל בקעת בית הכרם, ולמרגלותיו פרושות שורות של טראסות ובהן עגבניות, רימונים, סברס, אבוקדו וקרע.

ילדים משחקים ברחוב. חלקם מכנים את מחמד "אבו-אובמה"

"הקרע זה כמו קישוא, אבל גדול יותר. ממלאים אותו באורז ואוכלים בחתונות", הסביר. כל הגידולים בחצר מושקים באמצעות מי המקלחות, שזורמים בצינורות פשוטים מן הבתים ונאגרים במיכלים גדולים. "הסבון לא מפריע", הבטיח לי מחמד. "להיפך. הוא הורג את התולעים".

בוא נשתה קפה, הציע מחמד אחרי שסיימתי לבחון את החצילים, והוביל אותי בקלילות במעלה גרם מדרגות אל בית אחיו. התיישבנו על הגג, צופים אל הבקעה והקפה נמזג לכוסות קטנות. אחיו הצטרף אלינו והארכנו בשיחה שדנה בכפר, בפרנסה, באדמה, ולבסוף גלשנו גם לפוליטיקה. אחיו של מחמד העריך שהמצב רק מתדרדר. הוא הפסיק לשמוע חדשות, ציין, אך את התקווה בעיניים של מחמד עצמו קשה לכבות. "אנחנו בני דודים - ובמשפחות תמיד יש ריב", פסק, והזכיר שבמלחמת לבנון השנייה נהרגו שניים מתושבי הכפר מפגיעת קטיושה.

מבט מעל מג'ד אלכרום לכיוון דרום

נפרדתי מהמשפחה והמשכתי ללא כיוון ברור. מאחד מחלונות הבתים הזמין אותי עאבד נסראוי להצטרף אליו לחומוס עם פול. על אדן המרפסת הייתה מונחת קערה גדולה, בה התייבשו בצוותא גרגרי חומוס וגרעיני כוסברה. למחרת הם אמורים להיטחן לכדורי פלאפל. הטייח שהיה אמור להגיע לביתו מאחר, הסביר עאבד, ולכן הוא מנצל את הזמן כדי לעשן עוד סיגריה - ולחשוב על העולם.

לאחר יותר מתריסר ביקורים בכפרים ערביים, כבר אין זה חדש עבורי: הזמן במקומות אלה זוחל בניחותא, ומרגע שאתה נכנס בשערם, מחוגי השעון מתקדמים לאט יותר. בחצר הבית השכן עמלו ראיפה חלאלה ובתהּ על הכנת קרע לארוחת הערב: הבת שוטפת את הירק במים והאם מרוקנת את תכולתו בתנועה סיבובית.

עאבד נסראוי. אירח אותי לחומוס עם פול על הבוקר 

"איך מבשלים את הקרא?", שאלתי.

"קרע!", תיקנה אותי הבת, בהדגישה את ה-עי"ן. "ממלאים באורז ובבשר, ומבשלים שעתיים במיץ עגבניות על גז", הסבירה חלאילה.

"ומה ההבדל בין הקרע לקישוא"? המשכתי לשאול.

"הקישוא טעים יותר, והקרע זול יותר", חייכה.

ערבית קשה שפה

בפינה אחרת של השכונה פגשתי את בני משפחת סריס, שהזמינו אותי לקפה השלישי של היום, ולשיחה על מצבה העגום של השפה הערבית. "99 אחוז מהאנשים אומרים: 'אני הולך לדואר', או 'אני הולך לקופת חולים' הלינו בפני. "הילדים שלנו לא יודעים ערבית, נהיינו אשכנזים", הוסיפו.

המשכתי לצעוד בסמטאות החמות ועצרתי להצטנן במספרה של פארס בשותי. כמדי יום שישי, המספרה צפופה בשעת הצהריים, אך האווירה בה הייתה נינוחה. החבר'ה שם ריכלו על אירועי השבוע, והביטו בחצי עין בתחרות "האיש החזק בעולם" ששודרה בטלוויזיה.

המספרה של פארס בשותי. תספורת "שפיץ" עם גילוח עולה 30 שקלים

"מה התספורת הכי פופולרית היום", שאלתי.

"תספורת שפיץ", ענה פארס.

"ואיך קוראים לזה בערבית?" הקשיתי, כדי לבחון את התיאוריה של משפחת סריס. שקט השתרר בחלל הקטן, ולאחריו החל דיון סוער בין הנוכחים.

"חלאס, שפיץ!", פסק לבסוף פארס, ופנה אלי: "אנחנו לא יודעים איך קוראים לזה בערבית. אנחנו קוראים לזה 'שפיץ'. בעברית", התנצל.

"גוט", הנהנתי. מחירו של "שפיץ" כולל גילוח הוא 30 שקלים, אגב.

בגבול המזרחי, ממש בשפיץ של הכפר, איתרתי בית חדש בעיצוב מיוחד. כשהתעכבתי לצלמו, הבעלים, סבחי סגיר, הבחין בי, והזמין אותי להיכנס. זה "בית סביבתי", הסביר לי. "אין חימום או מזגן, ואפילו מאוורר אין". בהמשך הסיור הוא הראה לי את הגג, המכוסה במערכת של גדרות שחוסמות את קרינת השמש הישירה בימי הקיץ, ואת הקירות העבים המונעים את איבוד החום בחורף. בחצר המבואה נטוע עץ לימון, והקירות הפנימיים מאוירים בערבסקות בגוונים חמים. הדשא, אגב, מושקה במי ביוב המטוהרים באמצעות מערכת משוכללת, שבעתיד ישמשו אף להשקיית הבוסתן המתוכנן להישתל בחצר.

סבחי סגיר ב"בית הסביבתי" שהקים. מסוגל לצנן ולחמם את עצמו

הבית, על שלל נדבכיו, משמר מסורת בנייה אזורית בת מאות שנים, שנפגעת במעט רק על-ידי הממ"ד. "מה הביא אותך לבנות בית כזה?", שאלתי.

"הכל הגיע מתוך השאלה: למה הילד לא קורא ספר?" אמר סבחי, שהפתיע אותי בתשובתו ומיד המשיך: "הגעתי למסקנה שהילדים לא קוראים כי אין להם מקום נוח לקרוא. הבית הישן צפוף ולא נוח".

"ועכשיו הילדים קוראים?" שאלתי.

"כן. הם מאוד אוהבים את הבית", ענה.

"וכמה כמה ילדים יש לכם?" התעניינתי.

"שלושה", השיב. "היום אף אחד לא עושה יותר משלושה ילדים".

"ותגיד", לא התאפקתי, "סליחה שאני שואל: האם הבית נבנה באישור?"

"חוקי למהדרין", הדגיש סבחי, ומזג לי מים קרים לפני הפרידה.

עונת הקישואים, עונת החתונות

בדרך חזרה למרכז הכפר צפרה לעברי מכונית שעצרה לידי. בתוכה זיהיתי את תאא'ר דיאב, הבחור שישב על כסא הנידונים במספרה של פארס רק כמה שעות קודם לכן. הוא הציל אותי מן החום, והציע שניסע לעשן נרגילה. בדרך, עברה מולנו מכונית שמגאפון מזמר מעליה. "הם מזמינים את כולם לחתונה הערב", הסביר תאא'ר. כל הכפר מוזמן לחתונה? נדהמתי.

הקיץ היא עונת החתונות. בעבר, בזמנים שבהם חשמל היה עדיין מצרך נדיר והחברה הייתה חקלאית בעיקרה, היו החתונות נערכות בתקופה זו בגלל שעות האור הארוכות ושפע המזון שאחרי האביב, בעיצומה של תקופת הקציר. כיום, הקיץ פופולרי בעיקר בגלל ימי החופש שהוא מבשר, ותאריך החתונה נקבע לרוב לפי המועד שבו ניתן למצוא אולם פנוי.

הילדים לא קוראים כי אין להם מקום נוח לקרוא. ילד משחק ברחוב

"לזיאנה מזמינים את כל הכפר", סיפר תאא'ר. "זה ביום שלפני החתונה ויום אחרי החינה. זה כמו חינה, אבל אצל החתן".

"האם החתונה היא מחר?" שאלתי.

"מחר המסיבה באולם. זה מצומצם יותר, אבל יכול להגיע לפעמים גם ליותר מאלף אנשים", אמר.

"ומה אוכלים בכל אחד מן האירועים?" ביררתי, וכבר נעשיתי רעב.

"בזיאנה אוכלים אוכל ערבי, ובאולם אוכלים אוכל אשכנזי. זו הזיאנה של חבר שלי, תישאר, ותבוא איתנו הערב. תוכל לאכול קרע", הפציר בי תאא'ר.

נאלצתי לסרב, לצערי, אך המשכתי לשאול: "מה עושים החברים של החתן לכבוד החתונה?"

"אנחנו עושים תעאליל כל ערב שבוע לפני החתונה, יעני מתכנסים אצלו בבית, שרים ועושים שמח".

כמו מסיבת רווקים שאורכת שבוע, חשבתי לעצמי, ותאא'ר הוסיף ש"החברות של הכלה עושות תעאליל בנפרד, משלהן".

"ומה עם מתנות?", המשכתי.

"מביאים, בכל אחד מהאירועים. כל אחד מביא לפי מה שהוא יכול", השיב לי תאא'ר, ואני הרהרתי בלבי: חשבתי שרק אצלנו חתונה היא "תיק".

• לכל הכתבות בסדרת "בשביל הדו קיום"
  

• לכתבות ולתמונות נוספות של יוסי יובל