שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאחורי הסיפור יש נובלה
    קובץ הנובלות "מאחורי הכסף יש סיפור" מכיל כמה נובלות מצוינות, קצת יותר מדי רוח מרכסיסיטית של העורכת דנה אולמרט, ובעצם לא עוסק בכסף, אלא בצורה הספרותית הנקראת נובלה

    אישה מתאהבת בגבר. היא נזהרת והוא נזהר. הוא חושד בעצמו שהוא איש אפור מכדי להתאהב, והיא מכירה את החשד הזה היטב מעצמה. אבל משהו טוב הולך ונבנה ביניהם באיטיות במשך כמה חודשים.


    אלבלך. ידיים מורמות ברחוב (צילום: תמר ג'דה)

     

    יום אחד היא נוסעת במונית ורואה אותו ברחוב. הוא הולך בין העוברים והשבים כאשר שתי ידיו מורמות. היא נחרדת, אבל לא אומרת לו שום דבר. הקשר נמשך. גם ההתקרבות. גם הזהירות. אחר כך הוא עוזב הכל ונוסע.

     

    את הרגע של הידיים המורמות בסיפור "נירה" של נוגה אלבלך אני לא חושב שאשכח. הסיפור נכלל

    בקובץ "מאחורי הכסף יש סיפור". העורכת היא דנה אולמרט, והיא מגדירה את הקובץ "אנתולוגיה של נובלות". האם הכסף הוא המכנה המשותף לנובלות האלה? לא. יש כאן כמה נובלות שלא עוסקות בכסף בכלל, ויש אחרות - כמו "נירה" - שהכסף הוא בהן עניין צדדי. ודווקא הסיפורים החלשים ביותר בקובץ עוסקים ישירות בכסף, אבל עדיין זה קובץ מצוין.

     

    מי שיעקוב אחרי ספרים שערכה בשנים האחרונות דנה אולמרט ימצא בהם שני דברים ביחד: עין חדה מאוד לאיכות ספרותית, ונוקשות אידיאולוגית שכולאת את האיכות הזאת בבית כלא של "פוליטיקלי קורקט". איזה ענן עמום של רסיסי מרכסיזם מרחף היום מעל מדעי הרוח, והוא גרם לעורכת להכפיף לו את החושים הספרותיים הטובים שלה. התוצאה היא קובץ שאמור לעסוק בכסף, אבל במיטבו הוא עוסק בצורה הספרותית של הנובלה.

     

    היומרה למסור "טוטאליות של חיים"

    כמה סופרים (מאיה ערד, רונית מטלון) הבחינו לאחרונה בכך שהולכים ומתמעטים הסיפורים הקצרים שרוב קוראי העברית נחשפים אליהם. דנה אלמרט הולכת צעד נוסף ואומרת לנו שלא רק הסיפור הקצר חסר לנו, חסרה לנו גם הצורה הספרותית שבין הסיפור לבין הרומן. זו הנובלה, שאיננה רוצה לא בתמציתיות של הסיפור הקצר ולא בפנורמה הרחבה של הרומן.

     

    אם קשה למצוא היום קוראים לסיפורים קצרים (גם אם אתגר קרת בהחלט מצא, ובדרך מבריקה), קשה עוד יותר למצוא הוצאה שתסתכן בהוצאת נובלה של 80-90 עמודים. יש פיתוי בז'אנר הזה, לא כיוון שקוראים אוהבים את הרומן כצורה הספרותית (כצורה הוא אולי המטושטשת שבכל הצורות הספרותיות), אלא כיוון שקוראים זקוקים מאוד ליומרה שטבועה בעומק הז'אנר של הרומן: זו היומרה למסור "טוטאליות של חיים". הצורך לשקוע בתוך ספר, הצורך שיהיה לנו עולם שלם וסגור-בתוך-עצמו של דמיון, לצד העולם הריאלי שלנו, מושך עיניים רבות אל הרומן.


    קזין. אהבה בין שתי פסיכונליטיקאיות (צילום: דן פורגס)

     

    בנובלה אין "טוטאליות של חיים". יש קטע, אבל קטע מתמשך, קטע שלא ממהר להגיע אל שיא. ויש משהו טורד-מנוחה בהתעקשות של הנובלה להיות קטע מתארך של חיים דמיוניים. וגם בהתעקשות שלא לתמצת את קטע החיים הזה בסיפור קצר בנובלה, כמו בריצות ארוכות, צריך לחלק את הכוח, ולגלות סבלנות כלפי הגיבורים, ולסמוך על הסבלנות של הקורא, ועדיין לחיות עם הידיעה שקיבלנו קטע, רק קטע.

     

    בקובץ נכללות נובלות של יניב איצקוביץ', רחל חלפי, אסף שור, נגה אלבלך, ארנה קזין, עידו אנג'ל ואלי ברודרמן. אני מציע לאוהבי ספרות לזכור את השם נגה אלבלך. לאחרונה היא הוציאה ספר ילדים ("אלי פורש כנפיים"), אבל הנובלה שבקובץ הזה – "נירה" – מעוררת ציפיה לקרוא עוד יצירות שלה.

     

    אלבלך מספרת סיפור אהבה של שני אנשים שמלאים בתחושה של בנאליות. הם חושבים על עצמם שהם אנשים משעממים, הם אהבו אהבות משעממות, הם עבדו בעבודות משעממות, הם חיים בערים משעממות. ואז הם נאחזים באיזה "זנב לטאה של מקצוע" אמנותי - אם לקחת ביטוי ממאיר אריאל- כדי לצייר משהו (שניהם מציירים) חובבני, או מסחרי, שבשולי השוליים שלו יש לו סיכוי שלא להיות סתמי. ואז הם גם נותנים סיכוי קטן ומהוסס לאהבה ביניהם.

     

    הצורה הארוכה-יחסית של הנובלה שימשה היטב סופרים גדולים כמו גנסין ויזהר, שהיתה להם אימה ומשיכה גדולה מאנשים ועלילות בצל הסתמיות, בצל אותו הדבר של קוהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו תחת השמש... כל הדברים יגעים... מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".

     

    הנובלה היא כלי מצוין בשביל רדופי-קוהלת, ולכן היא כלי מצוין גם בשביל נגה אלבלך. דווקא בצל השיממון והסתמיות היא מצליחה לאסוף בזהירות פרט אחרי פרט של נסיונות זעירים למרוד בשיממון: לצייר ציורים בלי תקווה להיות צייר, לקנות בגד בלי תקווה לבחור אותו נכון, "קניתי אופניים, את לא יודעת כמה אני מאושר". ואז באה ההליכה התמהונית הזאת עם הידיים למעלה באמצע הרחוב, והמרידה בבנאליות הופכת להיות אבודה ואטומה. 

     

    אלבלך מנצלת את ההתמשכות של הנובלה, וגם את הקטיעה שלה, כדי להכניס אותנו בשקט, בלשון נקיה ומאופקת, אל תוך ניסיון אחד נואש של שני אנשים להציל את עצמן מן הסתמיות שלהם, ואל תוך המפלה של הנסיון.

     

    שור וההיפך מסתמיות

    אסף שור מציב את צורת הנובלה שהוא כותב - "אהרן"- אל מול אתגר שהוא היפוכה של הסתמיות: אין שום דבר בנאלי בכעס ובאובססיה של האנשים שהוא מספר עליהם כאשר הם מקבלים ירושה, וצריכים - בחריקת שיניים - להתחלק בה.


    שור. הקרב על הירושה (צילום: מוטי קיקיון)

     

    הגיבורים טעונים עד להתפוצץ ברגשות, והסופר צריך למצוא דרך להכיל במלים את האינטנסיביות החבולה שלהם. הפיתרון של אסף שור, ולא בפעם הראשונה, היא עירוב שירה ופרוזה. לעומת העברית הפרוזאית מאוד של נגה אלבלך, העברית של שור, גם כאשר הוא עובר משיר אל סיפור, היא מתוחה ושירית.

     

    אהבתי את הנובלה הזאת מסיבות רבות, אבל אחת מהן מנסח אסף שור עצמו בהערת שוליים לסיפור: "צריך שלכל דמות יהיה שער משלה (...) שתוכל לצאת ולבוא. אותו דבר עם זכרונות, וגם זכרונות של דמויות (אפילו פירצה או חרך)". שור יודע שלא ליפול בפח שרבים וטובים נופלים בו. הוא מטפל במשפחה שבניה קורעים זה את בשר זה, והוא מביא את האנרגיות שלהם אל לשון השירה.

     

    הצורה הארוכה-יחסית והלא הדוקה של הנובלה מאפשרת לשור גם להביא את הקול והזעם של כל דמות, וגם להשאיר אותה חיה ונושמת, וחידתית, כיוון שיש לה חיים משלה שאינם לצורך הסיפור, ושהם נשארים בתבונה מחוץ לסיפור.

     

    הדיסטנס של קזין עפ"י נתן זך

    ארנה קזין - שקובץ הסיפורים שלה "פיקניק" היה בעיני מועמד טוב לספר העברי הטוב ביותר שרבים לא קראו בשנים האחרונות - מפרסמת כאן נובלה מעולה: "דיסטנס", על אהבה בין שתי נשים פסיכואנליטיקאיות, ישראליות,

    ייקיות, פעילות שמאל. כאן הנובלה איננה עוסקת בבנאליות, ואיננה עוסקת בגודש-רגשי, היא עוסקת בדיסטנס, זה שנתן זך תיאר אותו פעם כך: "המרחק הבלתי-נדוש בין שני אנשים בדרך אל האהבה, אל השיגרה, המריבות הפעוטות, האכזבה אולי".

     

    בשביל המרחק הבלתי הנדוש הזה יודעת ארנה קזין לבנות נובלה, שהיא ארוכה מספיק כדי לתאר את המאמץ העקשני לצמצם את המרחק הבלתי ניתן לצמצום, בין שתי נשים אוהבות; והיא קצרה מספיק כדי להשאיר בתמונה – כמו במשפט של זך - את המילה החשובה "אולי". האם זאת נובלה על מרחק שהתקצר בין שתי נשים? אולי. אולי המרחק התקצר ואולי לא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים