"פלייליסט בגלגלצ? בטח שכן". משה שלונסקי

בגילי, כשאני קם בבוקר זה כבר אירוע. קודם כל אני בודק שהכל שלם, ואז יש שורה של החלטות קרדינליות שישפיעו על המשך היום: האם ללבוש קודם את בגדי הספורט או להתגלח?

כשהמדינה תרגיש טוב כמוני, אני אשמח. המצב פה לא טוב, סדרי העדיפויות לא נכונים. כל העולם מכסח אותנו, ואנחנו חיים בסרט. מתעסקים פה בחרמות של שחקנים ובדברי הבל של זקן בן 93 שמאחל דֶבר לפלסטינים. מתעכבים פה על שטויות, לא על הדברים החשובים. אני מודה שזה מג'נן אותי.

הקוזאקים יכולים להגיע בכל רגע. את זה למדתי מההורים שלי. הם חיו נהדר, ויום אחד הכל התהפך להם.

גדלתי בדור שבו לא היו לאף אחד סבא וסבתא. אני זוכר שיום אחד הגיע סבא לבקר ילד בשם ראלף. כל השכונה באה לראות איך נראה דבר כזה.

נולדתי בשכונת התקווה. לאבא שלי היתה משפחה בקיבוץ, והוא רצה להישאר שם בזמן שירו על השכונה. אמא שלי היתה אז בהריון וחיה עם שלוש משפחות בדירה אחת, והוא ניסה לשכנע אותה שבקיבוץ בטוח יותר. אמא ענתה לו: בגטו כבר הייתי.

"הן קצת לוחצות, את בטוחה שזה יתרחב?" (צילום: אייל טואג)

כשאתה יוצא לקרב, אתה רוצה לידך אישה. נשים חזקות יותר מגברים, ונדמה לי שגם מוכשרות יותר. הן יודעות לשרוט ולהילחם יופי. אי אפשר בלעדיהן. בלי בנים, לעומת זאת, אני יכול להסתדר נהדר.

טוב לא יוצא מגברים בפאה נוכרית. כשאני רואה אחד כזה אני רוצה לשאול אותו: מה יש לך? למה?

לא כל ילד צריך להיות איינשטיין. כמוהו יש רק אחד. תן לילדים שלך הרגשה שהם רצויים ואהובים, גם אם הם מעצבנים ומנדנדים וקשים. הם לא גדלים לבד, צריך להקדיש להם זמן.

את יודעת מה זה שילוב קטלני? אדם רשע, לא מוכשר - וחרוץ. אם הוא עצלן אז מילא, אבל אם הוא חרוץ, הלך עלייך. הנזק הוא טוטלי, כי הוא מפעיל את כל התכונות המחורבנות שלו. מכאלה אני פוחד. אם את רואה כזה, תעברי לצד השני של הכביש.

אין כמו טלוויזיה. זאת עבודה על כל החושים. מבחינתי, לעשות כתבה של שלוש דקות זה כמו לעשות סרט. כל ההחלטות - איך לצלם, איך לחבר טקסט לתמונה, איך לייצר דרמה, האם לדבר בהווה או בעבר - הן משחק וכיף והנאה גדולה. לראות את הכל קורם עור וגידים זה יצירה בעיני.

טלוויזיה טובה היא כתיבה גדולה ורגש גדול. היכולת לכתוב תסריטים לסיטקומים ולדרמות, לדעת מתי ליצור את רגעי הצחוק ורגעי הבכי - זה הטופ של הטופ. שחקנים, במאים, קייטרינג, הכל יש. כותבים אין מספיק. תביאי כותב טוב, ויש לך סדרה נהדרת.

אני אוהב להופיע ברדיו. נוח לי שאני יכול לקשקש בלי הפרעה עם איתן ליפשיץ בשישי בבוקר בגל"צ, מה גם שאין לנו מרואיינים. מה, לא מספיק שאני מתעורר בארבע בבוקר, אני עוד אתן למישהו להיכנס לי לשידור?

מצעירים תצא תורה, ומצד שני גם הטעויות הכי גדולות. בגל"צ למדתי שהשילוב בין צעירים לוותיקים יוצר את התמהיל הנכון. הצעירים דוחפים את הזקנים בתחת, מזיזים אותם. כמו פלפל.

כשהגעתי לגל"צ שאלו אותי איך אני יכול לנהל משהו בלי ניסיון בניהול. אמרתי שיש לי כלל אחד: אני זוכר מה עשו ברשות השידור, ועושה בדיוק ההפך. זה עבד מצוין.

מנהל צריך לדעת להחליט. זה כמו בסרט "הצילו את המציל": אתה מציל? אז תציל. אתה מנהל? אז תחליט. רק תזכור שיש אנשים שההחלטה שלך הורסת להם את החיים.

פגישת עבודה צריכה להימשך מקסימום רבע שעה. אין שום סיבה לשבת יותר מזה. תבוא מוכן ותעבוד כמו שצריך. גם ישיבות לא צריכות להימשך יותר מ־40 דקות. ישיבה של שעתיים־שלוש זה סתם מריחת זמן. זה לא רציני.

הקמתי את גלגל"צ בגלל צורך ברור: להציל את גל"צ מהתרסקות. היתה לנו מלחמה עם הרדיו האזורי, וזה שאתה רדיו ציבורי לא אומר שאתה לא צריך רייטינג. החזון היה מאוד ברור: לעשות רדיו לנהגים עם קו מוזיקלי אחיד. לא כל שעה משהו אחר, לא פוליטיקה, לא מגישים־כוכבים שמדברים בבוקר על מה קרה להם בדרך לים ומה קרה להם בלילה, לא ראיונות משמימים עם זמרים שבדיוק עובדים על חומרים וכותבים למגירה. זה לא מעניין אף אחד. כל החרא ירד, ונשארו השירים נטו. זה המצב.

פלייליסט? בטח שכן. ככה עובד רדיו. אחרי שלושה שירים צריך לדעת לאיזו תחנה אתה מאזין. רוצה משהו אחר? לך לשמוע רדיו באינטרנט. בסדר, אז הרגו אותנו על גלגל"צ בהתחלה כי לא שידרנו אוטומטית כל דבר שאיזה שינקינאי החליט שהוא אוהב. אנשים מתעצבנים מהמחשבה שמישהו מחליט איזו מוזיקה הם ישמעו, אבל אלה החיים. מישהו מחליט גם מה יהיה סדר החדשות ומה יהיה בעמוד הראשון של "ידיעות". יש עורכים, וזאת זכותם. בכלל,

עדיף להיות חשוב וחזק, ושיתלוננו עליך. הרי אנשים שונאים דברים מצליחים ופופולריים. אם אף אחד לא סופר אותך, זה הרבה יותר גרוע.

לקנות וויסקי ב־400 שקל ואז להלל אותו זה חוכמה קטנה. יותר מגניב למצוא אחד זול ואיכותי. בגלל זה אני מבסוט מ"גרנטס". אני לא שותה בבית או כשאני לבד, אבל אם יש מי שיחזיר אותי מאירוע, אני טוחן וויסקי בלי הכרה. מזל שיש לי מומחה כבד במשפחה. זה מרגיע אותי.

אני אוהב לעשן. יותר מ־30 שנה לא זז בלי סיגר. זה לא הפוזה, החנויות המיוחדות, הקלאבים, המגזינים. זה פשוט הדבר עצמו.

תשמעי סיפור: במלחמת יום הכיפורים הייתי מוצב בתעלה, וחבר מאל־על הביא לי בקבוק ג'ין וקופסת סיגרים. החבר'ה שם היו המומים. תחתונים וגרביים לא היו לנו, אבל אני ישבתי על שפת התעלה ועישנתי בנחת סיגר.