סופר מריו

יוסה. חובב טקסים ופולחנים (צילום: רויטרס)

בבורסת ההימורים שוב היו צריכים להרים גבה. יוסה כבר מזמן לא הופיע בה, ובמידה מסוימת של צדק: המהמרים הרי זוכרים רק את ההצלחות הטריות, וסופר שבשנים האחרונות כבר לא זוכה לשבחים של הביקורת נעלם מן הבורסה לגמרי.

ההתחלה, לעומת זאת, היתה מטאורית. הוריו של יוסה לא שיערו שמן הפנימיה הצבאית בה למד ייצא "העיר

והכלבים", ספר שהוא המקבילה הפרואנית של "התגנבות יחידים", ובו ביקורת נוקבת מהולה בזכרונות נוסטלגיים מרירים-מתוקים מימי המוסד הקשוח. לפני כן לא הצליח הדוקטורנט הצעיר שלמד בספרד לכבוש את קהל הקוראים בסיפוים קצרים, אבל הרומן הראשון שלו הציב אותו מיד כהבטחה הגדולה הבאה של הספרות הדרום-אמריקנית.

כדי לבלבל את הביקורת ולהתחבב עוד יותר על המעריצים – באמריקה הלטינית וברחבי אירופה – שחרר לעולם את"דודה חוליה והכתבן", פארסה מצויינת שבה כרוכים חייו של כותב רדיו-נובלות בחיי היצירה שלו. זה היה מריר ומצחיק ועצוב, ולמרות כל ההצלחות שהגיעו בהמשך – פשוט בלתי נשכח. לטעמי, זהו אחד הרומנים הכי מענגים - אם כי לא הכי גדולים - של המאה ה-20.

פרואני חייב גם מצפון

אבל אדם משכיל, בר דעת ואזרח פרו אינו יכול רק לענג את קוראיו. אם יש לו גם מצפון, הוא מחוייב מכורח צווי הזמן להשתמש בו ביצירה כדי למתוח ביקורת חברתית נוקבת על המצב, יהא המצב אשר יהא. כך עשה ב"הדברן", ספר שהיה רב מכר עולמי וגם אצלנו זכה לאהבה גדולה של הקוראים.

את חיבת הפולחן והתשוקה העצומה לחיים, שניכרת שכל שורה שהוא כותב, תרגם יוסה בספר הזה וב"מלחמת סוף העולם" לפאסיון של ממש, אבל בדיוק כששמו כנביא הזעם החדש של הסיפורת הדרום-אמריקנית התבסס לגמרי, שוב לעג לאקדמיה, לממסד הספרותי ולביקורת כאשר שיגר לעולם את "בשבחי האם החורגת".

הקירבה של "בשבחי האם החורגת" לפורנוגרפיה פדופילית ממש מביכה, אם לא מקבלים את הסבריו של יוסה על אודות ההפרדה הברורה בין זו לבין ארוטיקה טהורה, באמצעות פולחנים פיזיים ורגשיים ובעזרת התשוקה לאמנות.

הספר הזה יצא לאור לאחר אחת האפיזודות המביכות ביותר בקריירה של יוסה: הוא התאווה לתרגם את התהילה בה זכה לכוח פוליטי, ורץ לנשיאות פרו בבחירות של 1990. האינדיאנים עליהם הרעיף אהבה וחמלה ב"הדברן" ובמקומות אחרים לא ידעו את נפשם כשלכפרים הנידחים ביותר הגיע המסוק של המועמד לנשיאות, ומתוכו הגיח ג'נטלמן אירופי למהדרין, לבוש כולו לבן, לא חושש כלל מן הבוץ והסחי המקומיים.

בכל זאת, הוא הפסיד במירוץ לפופוליסט פוג'ימורי, ולא ידע להפסיד יפה. בתגובה זועמת במיוחד עזב את פרו וחזר להתגורר באירופה – בפריז, במדריד ובלימה הוא מחזיק בבתים ובהם ספריות ענקיות, ובכל מקום הוא כותב במידה שווה של נוחות.

האיש והפאסיון חוזרים למקומם

לימים שב למולדת, חף מכל שאיפת-שררה, וגם הפאסיון שב למקומו הטבעי: הספר החזק, המטלטל והמזעזע האחרון שלו הוא "חגיגת התיש", והעלילה מדברת ברציחתו של הרודן טרוחיו ברפקובליקה הדומיניקנית, אבל היא גם עילה

לבדיקת עוצמותיו של הזכרון האנושי הצבוע בשנאה, באשם ובאבק הזמן.

אחר כך הגיע שוב הזמן לבלבל את המעריצים. "תעלוליה של ילדה רעה" שראה אור ב-2007 הוא סוג של טלנובלה טרנס-יבשתית עם סוף רע, שבמרכזו ניצבת אישה מרדנית, פתיינית, שקרנית, נצלנית ולא מושגת – או אולי, אם תרצו, מוזה גחמנית וחמקמקה של סופר.

הקוראים אהבו, הביקורות קראו "בוז", ויוסה יכול היה באלגנטיות אופיינית לנפנף את אלה וגם את אלה מחייו: אחרי עשרים ספרים, עשרות תרגומים, מליוני קוראים והמון פרסים ספרותיים נחשבים, כל מה שנותר היה לחכות בסבלנות לאהדתם הצוננת של חברי האקדמיה השבדית. עכשיו זה מגיע, וזה מגיע לו – לפחות בזכות יכולתו לתמרן בין ז'אנרים, לרקוח עלילות מצויינות ולהקסים שוב ושוב את מי שרוצה ללכת לאיבוד בתוך ספר.