שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הותיר את רישומו
    "רישומי פחם בצבע" הוא מחווה ססגונית רבת משתתפים לאלבום האפל של מאיר אריאל. מהשיאים של רונה קינן ונועם ענבר, המגיש כאן ביצוע לשיר "שמעתי שאת נמצאת", ליובש המשכנע של עמיר לב, נפתח צהר לעולם הפלאות האריאלי


     

    אם עץ נופל ביער, ואין שם שום איש שישמע, האם הוא עושה צליל? הנה לך שאלה פילוסופית, מהסוג שמאיר אריאל היה הופך, מפתל ומגיש לך קשור בצרור יפהפה עוד לפני שגמר ארוחת בוקר. אבל מדעית, התשובה פשוטה מאוד: לא, הוא לא עושה צליל. צליל מתקיים כשיש לו קולט, אוזן ומאזין, שהופכים תנודות אוויר ריקות למשהו שנקלט בחושים, לקול, למוזיקה.

     

    המוזיקה של מאיר אריאל התקיימה רוב חייו כעץ בחורשה מבודדת. נישא גבוה מעל חבריו, צמרתו גדולה ועשירה בציפורי שיר ויופי, אך המאזינים היו מעטים. אחרי מותו, כאילו נרעדה כל הארץ מנפילתו של האקליפטוס עוג הזה, ולפתע שמעו כולם את הצליל ביער. מאיר אריאל הפך כמעט לנכס צאן ברזל, או לכל הפחות לנכס חיית ברזל.

     

    נועם ענבר מבצע את "שמעתי שאת נמצאת" מהאלבום החדש (צילום ועריכה: עומר שורץ)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "חיית הברזל" היא הציר סביבו מתהפכת היצירה השלמה האחרונה שלו, "רישומי פחם" מ-1996. נבואת זעם וייאוש כנגד הטכנולוגיה ומחירה הכבד על החברה והאדם, כנגד התקשורת המצהיבה והפוליטיקה המשחירה, הציניות הפושה בכל. וגם כתב סיכום לחלום הציוני ושבריו הפזורים בכל חולות הארץ היבשים מביצות; מבט כואב, אוהב ונוקב על המפעל החלוצי והקיבוצי, כמשל וכנמשל, על החברה הקפיטליסטית ההופכת את האדם מיוצר המכונה לבורג קטן בה.

     

    שני מעשים גדולים עשו אייל תלמודי ובן הנדלר, בבואם להוציא את אלבום המחווה הנרחב והצבעוני הזה ל"רישומי פחם": ראשית, עצם הבאתו אל הזרם המרכזי של האלבום הצדדי הזה - עד עתה נחלתם של עקשנים מעטים שמצאו באלבום ביטוי לתחושות הניכור ולכאביהם. תלמודי והנדלר אכן צבעו, במהלך אמנותי מבריק, את האלבום הקודר והרזה בצבעים מוזיקליים רבים ובקולות מגוונים, מבלוז דרך רגאיי ועד אלקטרוניקה קלה, מברי סחרוף ושלומי שבן, דרך רונה קינן ונעם רותם ועד אוי דיוויז'ן ולוס כפרוס.


    סחרוף תחת צילו של אריאל. צמרת שופעת (צילום: עידו ארז) 

     

    המעשה הגדול השני הוא הספרון העבה המצורף לדיסק. את מילות השירים מעבות ציטטות מאירות עיניים של אריאל עצמו על השירים ומקורותיהם (מתוך ראיון שהעניק ליואב קוטנר בגלי צה"ל), וכמה עשרות מאמרונים מרתקים של סופרים, אנשי אקדמיה ומוזיקאים שמפרשים, מקבילים ומנתחים את השירים. רשימת המנתחים והמבארים מרשימה לפעמים אף יותר מרשימת הזמרים: אסא כשר, אהוד בנאי, יהושע סובול, נסים קלדרון, רוביק רוזנטל, דן בניה סרי, סמי שלום שטרית והרשימה נמשכת.

     

    הגדולה שבהרחבת היצירה המקורית של אריאל, פירושה ופרישתה על פני ספרון קטן ומרתק, היא ההחייאה האמיתית של היצירה הזו, הצביעה של תרשים הפחם המונוכרומטי בצבעים חיים.

     

    אם להיעזר במטאפורה חקלאית מהסוג החביב על אריאל באלבום הזה, שיריו הם גרעינים זעירים: זרע דחוס, הדוק ומעורר פליאה בתחכומו, שמכיל בתוכו את כל הדרוש להצמחת שתיל, פרחים ופירות לתפארת. אבל אריאל משאיר את השירים שלו כזרעים יבשים וסגורים: לא מבאר עבור המאזין את האנלוגיות הרבות, לא מפרש את המטאפורות הסבוכות, לא מנתח בקול רם את להטוטי השפה, את כוונת המשורר המוצפנת בשיר.


    רונה קינן עם אורי כנרות (מימין). השיא של המחווה (צילום: דודו אזולאי) 

     

    הכותבים בחוברת האלבום הם הגננים, המשקים את הזרע האריאלי בפרשנויותיהם ופותחים אותו, מזינים אותו והופכים אותו לעץ האדיר ושופע הצמרת החבוי בתוך השיר הצפוף. וכך האלבום גדל, כמו שער ראשו האייקוני של מאיר אריאל, ליער אלונים שופע משמעויות היסטוריות, אידיאולוגיות, קיומיות והגותיות. המאזין נותן חיים ליצירה ברגע שהוא מאזין לה.

     

    ההפקה המוזיקלית של תלמודי והנדלר מצליחה לשמור על קוהרנטיות באלבום כולו, גם כששירים מסוימים רחוקים זה מזה סגנונית. יש כאן בלוז כנעני רזה של נעם רותם ב"שיר התעסוקה" וחגיגת רגאיי שמחה של לוס כפרוס ב"זנב הלטאה של שיר המקצוע". זה האחרון הוא השיר היחיד שנשמע כמו נטע זר, אבל בראש חולפת המחשבה שאריאל היה ודאי נהנה ממנו מאוד.

     

    זעקת יאוש ושבר

    שני הביצועים החזקים ביותר שייכים לרונה קינן ול"אוי דיוויז'ן". הביצוע השטייטלי של האחרונה ל"ס'אוחתו אפעס #3" מעשיר את המעשייה הארצישראלית הזו בקונטקסט גלותי, שמקשר את הסיפור לשורשי היהודי האירופי שנוכח כל כך באלבום הזה. הקול הנהדר של נועם ענבר מלא הבעה כאן, וגם בביצוע המצוין שלו ל"שמעתי שאת נמצאת".

     

    "בס בבלון" של רונה קינן הוא כפי הנראה נקודת השיא של המחווה, ובעיניי גם החידוש הטוב ביותר שהוקלט לשיר הטוב באלבום. כבר בפתיחת הגיטרה העמומה של גיבור הגיטרה אורי כנרות, הוא טוען את השיר במתח ובתחושת טרגדיה מתקרבת. נבחרת הנגנים המנצחת עושה פה עבודה נפלאה, אבל מעל הכל עומדת ההגשה של קינן - תמיד מדויקת כל כך - שמדגישה את הדחיפוּת והנואשוּת שבטקסט המקורי, כאילו מתאפקת כל השיר שלא להתפקע בזעקת יאוש ושבר. השיר הזה מגיע לקינן ברגע מושלם ביצירתה, ומתחבר בצורה חלקה ל"שירים ליואל" שלה, נושאית ומוזיקלית.

     

    דווקא הביצוע של שבן, אולי תלמידו המובהק ביותר של מאיר אריאל מבין המשתתפים, פחות משכנע. אולי זה הלחן הפשוט, שלא עושה חסד עם היכולות המשחקיות והווירטואוזיות של שבן. מצליחה יותר הגישה ההפוכה דווקא, במקרה של "הבן אדם אינו אלא", בו עמיר לב מדקלם את השיר בקולו היבש על רקע ליווי מפוזר של סקסופון. כל אלה ישתתפו גם במופע "רישומי פחם בצבע", שייערך מחר (ד') במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה.

     

    יש עוד הרבה, הרבה מאוד מילים לומר על האלבום "רישומי פחם", יצירת פאר של אחד מגדולי היוצרים בעברית אי פעם, ועוד יותר על אלבום המחווה. "רישומי פחם בצבע" הוא פרויקט מבורך ויפה, וברובו הגדול גם מוצלח מאוד, שיעשיר את עולמם של חובבי אריאל המכירים את המקור, ויפתח צוהר מזמין לעולם הפלאות האריאלי עבור אלה שלא. כך או כך, גדולתו בכך שהוא מביא עוד מאזינים ליער, ששומעים את העץ הנופל ובכך נותנים לו חיים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים