אחת עירומה, שניים לבושים, לחמניה וחופן דובדבנים

בסיפור הזה מעורבת האקדמיה הצרפתית לציור ולפיסול, הקיסר נפוליאון השלישי, הציירים אז'ן מאנה ואדוארד מונה, זרם חדש באמנות שנודע לימים בשם אימפרסיוניזם, שערורייה עסיסית – וגם לחמניה אחת, אגסים ודובדבנים. הבה ונעשה סדר:
צרפת, 1863. כמדי שנה, מקבל חבר השופטים של האקדמיה הלאומית לציור ולפיסול כמה אלפי עבודות שמתחרות על הזכות להיות תלויות בסאלון המרובע בלובר. התערוכה השנתית נפתחת בראשית מאי, והיא הארוע החשוב ביותר בלוח השנה האמנותי של צרפת. כיוון שהראינוע טרם נולד והצילום עדיין בחיתוליו, נוהרים עשרות אלפי בורגנים מהוגנים אל הסאלון בסופי שבוע, ובסך הכל זוכה התערוכה הזאת ליותר מחצי מליון מבקרים. מי בוחר מה יוצג בה? חבר שופטים, שנפוליאון השלישי קבע בשנת 1852, למען הסדר הטוב, שמחציתו תהיה אמנים מן השורה הראשונה, ומחציתו –חברי האקדמיה המכובדים. ארבע שנים לאחר מכן נדד הסלון ל"ארמון התעשייה החדש והמפואר", אבל חוץ מכמה לחישות נרגנות, עד 1863 הכל התנהל כשורה. אמנים שיצירותיהם הוצגו בסאלון יכולים היו לקוות לפרנסה מובטחת, לפחות לשנה הקרובה.

לא מציירים מלפפונים

אלא שבשנה הזאת פסל חבר השופטים יותר מאלפיים תמונות, זעקת חמס התעוררה בקהיליית האמנות, ונפוליאון השלישי נאלץ להתערב שוב. במצוותו, הוקם סלון אלטרנטיבי, "סלון המסורבים". ואם השמות מונה, מאנה, דגה, רנואר, פיסארו ואחרים שרדו, ואם לכולם עדיין נהוג לקרוא אימפרסיוניסטים, הרי זה בשל הסלון המסויים הזה, שבו הציג מאנה את "Le dejeneur sur l’herbe ", הארוחה בדשא, או במלים אחרות – פיקניק. ככל הידוע, זו מילה צרפתית שהאקדמיה למדעים אישרה את קיומה במילונים הרשמיים של השפה כבר ב – 1740. היא מורכבת מפיק, (משורש פיקה -כמו השמיכה), שזה לנקר באוכל, וניק, שזה "דבר קטן, זוטות".
סלסלת קש זרוקה, לחמניה מוטלת בצד בגד, אשה עירומה לגמרי ושני גברים לבושים לגמרי בקדמת התמונה: למאנה, כמו לשאר האימפרסיוניסטים, די נמאס מייצוגים ריאליסטים של העולם, או מפוזות נפוחות של בורגנים מהוגנים ולבושים היטב. הם רצו משהו אחר, שונה מחיקוי של הקיים על גבי בד. נמאס להם מציורי פסיונים ומלפפונים, תאנים ויונים. הם רצו לצייר את החוויה שלהם, וזו לא תמיד התיישבה עם מה שהעין רואה בביקור מקרי בקרחת יער שלווה.

אשה בלי קימורים נאים

הבורגנות הזדעזעה. לואי אטיין, חבר אקדמיה ושופט, כתב כך ב – 1863: "אשה פשוטה למראה ובעלת מוסר מפוקפק, עירומה ככל שניתן להיות עירום, מסתרחת ללא בושה בין שני גנדרנים לבושים יתר על המידה, הנדמים כתלמידים המשתובבים בחופשתם ומעמידים פני מבוגרים. לשווא ביקשתי למצוא משמעות בחידה לא-משכנעת זו". ומנגד, תיאופיל טורה, עוד אקדמאי, קוטל כך: לדמות העירומה אין אפילו קימורים נאים, ואי אפשר לדמיין דבר מכוער מן הגבר ששרוע לצידה".
אבל כיוון שלפעמים יש צדק אמנותי בעולם, סביר להניח שלא שמעתם על תיאופיל טורה ולואי אטיין ואילו אז'ן מאנה מוכר לכם דווקא בשל הציור הזה. באותה שנה ממש הסיע אנרי לנואר מכונית ממונעת לראשונה בהיסטוריה (עשרה קילומטר בשלוש שעות) והאנדרגראונד של לונדון נחנך, אבל חשוב מזה, בתולדות האמנות, הוא שאירעה מהפכה תפיסתית מדהימה אודות עצם משמעותה של יצירת האמנות.

תחליפים ללחמניה ודובדבנים

ומה הם אכלו, אני שואלת את עצמי ואת הלופה שבעזרתה אני מנסה לגלות עוד פרטים בצילום שבידי: הייתכן כי מאנה העתיק גם לזירת המזון את התפיסה, שלא חשוב מה יש באמת אלא מה שהאמן רואה בעיני רוחו? וכיצד אפשר בכלל לשחזר את הפיקניק המפורסם הזה עם לחמניה ודובדבנים בלבד?
התשובה העצובה היא שאי אפשר. גם אם תמצאי שני גנדרנים שיסכימו להתלבש כך ולהישאר אדישים לחלוטין לעירומך על הדשא, ביער בולון בפאריז, עדיין יהיו שם בורגנים מהוגנים שיזעיקו את שוטר המקוף שיעצור אותך על התערטלות בפומבי. בימים חמים, מעלימים עין מבחורות בחזיות, או כאלה ששוכבות על הדשא וגבן לציבור. עירום פרונטלי אמיתי ביער פריזאי אמיתי עדיין שייך לתולדות האמנות ולא לאמנות האכילה.
אבל יש תחליפים לפיקניק הזה, והנה שלושה.
כיוון שאי אפשר לייבא תרבות אוכל שלמה, נערוך אותו בפאריז.
לבעלי הממון: סיור מקיף סביב כיכר המדליין, שם יש ארמונות קולינריים חשובים לפחות כמו אקדמיות לאמנות. את פושון (Fauchon)ו-אדיאר (Hediard) קל לזהות על פי שלטיהם, וקל מאד להיפרד במעדניותיהם מכמה מאות פרנקים ואפילו אלפים תמורת מיני מזונות אקזוטיים כקיפודי-ים בעונתם, מעוטרים בקוויאר שחור, צדפות טריות מבורגונדי ואננסים ענקיים מאפריקה, וזה עוד לפני תועפות הפאטה, ככרות הגבינה ועשרות צירופי השרקוטרי – הנקניקים והבשרים המעושנים שייארזו יפה נורא.
לעשירים כקורח אסור להחמיץ גם את היכל הכמהין השחורות שממוקם ממול לאדיאר, בו תמצאו את פאטה כבד האווז הכי משכנע והכי משובץ בכמהין שיש בעולם. אמריקן אקספרס פלטינה מקבלים בחיוך גם אצל קוויאר כספיאן, קומה ראשונה, ממש משמאל לפושון. עם השקיות אפשר לשרוק ללימוזינה, למהר ליער בולון ולאכול.
בעלי החזון ילכו לשוק. רצוי שוק מופטאר,(Mouffetard) ברובע החמישי. המרחק מתחנת המטרו כה קצר, עד כי ריח הלחם הטרי הנאפה יכה בנחיריים מייד כשעולים מבטן האדמה. לאט לאט, בין חנויות הנקניק לחנויות הגבינה לדוכני הפירות ולבוטיקים קטנים של יין, אפשר להרכיב ארוחת פיקניק חלומית, להשתרך בחיוך בחזרה למטרו ולצאת בגני טילרי. ספסל, מלחיה קטנה, צל עץ בוקיצה ומפיות נייר – מי צריך יותר מזה?
והאפשרות השלישית היא לוותר. פשוט להמשיך ולהתבונן בציור של מאנה, ולהבין שהסמוי מן העין, לפעמים, מצוי בדיוק ביכולת לפנטז. יתרה מזאת: הפיקניק הדמיוני לעולם לא יכיל כולסטרול.

עוד על פיקניקים תרבותיים ב"כתבות נוספות".