חיידקים: ההורים הטובים בעולם

"תגידי", שאלתי את אשתי, "לא הגיע הזמן שנעשה כבר ילד?"

"אני לא יודעת. לא מטריד אותך כל מה שקורה בארץ בשנים האחרונות?"

"מטריד, בטח מטריד", אמרתי. "אבל מה בדיוק?"

"כל ההורים המשוגעים האלה שכותבים עליהם בעיתונים. זה ממש נורא מה שהם עושים לילדים. אתה באמת רוצה להביא ילד לעולם כזה?"

"לא נראה לי שההורים האלה מייצגים תופעה נפוצה", אמרתי. "אל תשכחי שרוב ההורים בארץ מקדישים את חייהם לטיפול בילדים עד הצבא - ובדרך כלל גם אחרי זה. הם בעצם מקריבים חלק גדול מחייהם למען הצאצאים. זאת תופעה שקשה להשתחרר ממנה - עוד מתקופת החיידקים".

"איך החיידקים קשורים לכל העניין?"

"מצחיק שאת שואלת", אמרתי, "כי בדיוק יצא מחקר מעניין, שטוען שחיידקים הם ההורים המושלמים. הם אולי לא מקריבים את החיים שלהם למען הצאצאים, אבל הם עושים משהו שהאם היהודייה לא יודעת לעשות: לשחרר את הצאצאים כשמגיע הזמן".

משפחה דביקה ומאושרת

קאולובקטר (Caulobacter) - זה שמם של החיידקים שבהם מדובר. אלה חיידקים תמימים למדי, שחיים בסביבות מימיות - אגמים, נהרות והברזייה של הפקולטה. ברגע שהם מוצאים אזור נוח למחייה הם מפרישים דבק חלבוני ומעגנים את עצמם לאותו מקום. אם המקום אכן מתאים לצרכיהם, הם יתרבו, ישגשגו וייצרו מושבה גדולה המכונה ביו-פילם: קרום דק ועשיר בחיידקים.

עד עכשיו הכל טוב ויפה, אבל מה קורה אם תנאי המחייה משתנים לרעה? מושבה גדולה מדי אינה יכולה לשרוד אם נגמר המזון, למשל - החיידקים כולם ייכחדו. היינו מצפים שהחיידקים הצעירים ייפרדו מהביו-פילם וייצאו לעולם הגדול, אלא שהם צמודים למושבה בדבק הסוכרי-חלבוני שאבותיהם הפרישו, וזהו אחד מחומרי ההדבקה החזקים ביותר בטבע.

כמו שאומרים, הכל נשאר במשפחה. וכך, אותו מנגנון שמאפשר לחיידקים לשרוד ביחד בזמנים טובים עלול לגרום להם למות ביחד בזמנים הקשים.

אלא שכדברי הסופרת אגתה כריסטי, "אין דבר בעולם כאהבת אם לילדה... היא מוחצת כל שעומד בדרכה ללא רחמים". ההורה חייב לדאוג לילדו בכל מחיר. לגישה זו יש יתרון אבולוציוני ברור, מכיוון שאם הצאצא אינו שורד, הוא לא יעביר את הגנים שלו ושל הוריו לדורות הבאים.

כיוון שכך, בכל היצורים החיים כיום השתרש כלל האצבע כי ההורים מחויבים לדאוג להצלחתם של הצאצאים, או להעמיד צאצאים רבים ככל האפשר מתוך הנחה שכמה מהם יישרדו למרות כל הקשיים. חוק זה תקף גם בקרב החיידקים, המשכפלים את עצמם בכל דור ויוצרים חיידקים ‘צעירים’ חדשים.

כדי לוודא שלפעוטות יהיה סיכוי לשרוד, צריך לשחרר אותם מהקן כאשר הזמנים נהיים קשים. וכפי שחשף המחקר החדש מאוניברסיטת אינדיאנה, החופש נקנה במחיר חייהם של ההורים.

החירות נרכשת בדם

לעיגון החזק של המושבות בביו-פילם, מסתבר, יש נקודת תורפה אחת: כאשר התאים הבוגרים מתים, הדנ”א שלהם משתחרר מן הגופה ונספח לדבק העוטף את המושבה.

היספחות זו מחלישה את הדבק ומאפשרת לחיידקים הצעירים להשתחרר מהביו-פילם, לצאת לדרכם בעולם הגדול ולמצוא מקום נוח יותר לגור בו. החירות נרכשת בדם, כפי שאמר תומס ג’פרסון - אף שכנראה שלא התכוון לדמם של ההורים, או לדנ”א של החיידקים.

"ואתה חושב שגם אנחנו כמו החיידקים?" שאלה אשתי.

"טוב, לא כולנו", אמרתי. "החיידקים, ככלות הכל, הם שלב קדום מאוד באבולוציה, ואנחנו אורגניזמים מורכבים הרבה יותר. אבל ידוע שגם בבעלי החיים המפותחים ביותר טבועה נטייה גנטית לדאוג לצאצאים.

מצד שני, תמיד ישנם היוצאים מהכלל. בעכברים, למשל, יש מוטציות גנטיות שמנטרלות את אינסטינקט הדאגה האימהית לצאצאים, ובני-אדם יכולים להיות מושפעים לרעה מהחוויות שעברו בחייהם. אבל בגדול, אנחנו באמת כמו החיידקים - קשה מאוד לבטל בכמה עשרות שנים נטיות שהתגבשו במהלך מיליארדי שנות אבולוציה".

"אז אתה אומר שהכל בסדר, הכל כרגיל, וכדאי לנו להביא ילד ולהקריב את כל שנות החיים עבורו", סיכמה אשתי.

חשבתי על זה לרגע. "את יודעת מה? בואי נחכה עם זה עד סוף הלימודים. כרגע אנחנו עסוקים יותר מדי בגידול תואר".

רועי צזנה הוא דוקטורנט לננו-טכנולוגיה בטכניון, כותב בלוג ומרצה בנושאי מדע, חברה, הסטוריה ועתידנות.