שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בלי קשר לאוזן: ג'ין ואן גוך

    למה בעצם אנחנו לא שותים ג'ין? שגיא קופר חושב שמדובר במשקה שמתאים בדיוק לאקלים הישראלי, לכן הוא לוקח אתכם למסע היסטורי כדי ללמד אתכם על המקורות. ויש גם סיפור על בירה ותהליך ההלתתה

    ארודן, יבואנית וודקה ואן גוך, מביאה לגבולנו גם את הג'ין של המזקקה: Van Gogh Gin. הבקבוק מעוצב באותה צורה של יתר בקבוקי ואן גוך: בקבוק שקוף, גבוה מאוד, צר, מותז חול, עם ציור של תעלה אמסטרדמית, בסגנון הצייר. בתוך כל ה'הו הא' סביב הוודקה שלהם, שעושה חיל, נשכח המשקה הזה כאן, וחבל. בכלל, כל הנושא של ג'ין בישראל לא מקבל מספיק תשומת לב: זה משקה שמאוד מתאים לאקלים שלנו - הוא קריר ורענן באופי שלו - אבל לא מצליח כאן. אולי זה בגלל הטעם שצריך לרכוש אותו, אולי בגלל המחירים, אני לא יודע. מה שכן, כדאי לנסות.

     

    בניגוד לוודקה, שהוא לא ממש משקה הולנדי, הג'ין מגיע מארצות השפלה וגם הומצא שם. הוא הפך נפוץ יותר באנגליה, ובגלל זה רבים חושבים שהוא משקה אנגלי, אבל המקורות הם בחנייבר ההולנדי, שאפשר להשיג אותו עד היום בהולנד ובבלגיה, לצד ג'ין בסגנון הולנדי.

     

    הקשר לאנגליה הוא בעליית הפופולריות של המשקה בבריטניה של המאה ה-17, עם ויליאם ומרי בשלטון. ויליאם, דוכס אורנג' (הולנד) הובא לשם כדי לשמש כבעלה של המלכה. בזמנם הועלה המס על הבירה ועל משקאות מיובאים, וזיקוק ג'ין מחומרי גלם מקומיים הפך כדאי יותר ויותר, עד שהמשקה הפך למספר 1: לא פחות מ-11 מיליון גלונים נשתו בלונדון בשנה, ב-1750. אבל שילוב של מחיר נמוך וזיקוק גרוע הפכו אותו מהר מאוד ל'משקה האלמנות', אחרי שהרג לא מעט מתושביה של עיר הבירה ופרבריה.

     

    להבדיל אלפי הבדלות, ג'ין ואן גוך הוא בהחלט משקה ראוי. הוא חלק, עשוי היטב ולא מכביד. תטעמו בו הרבה מאוד ערער (ג'וניפר), וקצת שקדים. הוא לא ממש הולנדי, אלא פחות כבד, אבל לא גולש לאווריריות האורנית של ה-Q ג'ין, נניח, שהוא מאוד London dry ג'ין באופיו. הוואן גוך הוא מסוג הג'ין שהייתי משתמש בהם במשקאות מעורבבים מרירים, כמו ג'ין אנד טוניק, ופחות בקוקטיילים כבדים ומתוקים.

     

    מבחינת מיקומו בשוק, אפשר להציב אותו בשורה אחת עם ה-Q המצוין (יבוא י.ד.) ה-Daresbury Quintessential, שעולה משהו כמו 220 ש"ח, ועם שני אחרים: לארץ יגיע בקרוב גם ה-Gin no. 3 היבש והאנגלי מאוד ('אחים שקד'), ואולי גם ה- Caurann הסקוטי, ואז אפשר יהיה לחזור לדבר על הקטגוריה בצורה רחבה יותר.

     

    את הוואן גוך תוכלו לרכוש בינתיים רק בדיוטי פרי, במחיר של 32$. לא זול, אבל עדיין בתחום מחירים סביר בהחלט. ואגב, אם אתם אוהבים ג'ין, אבל לא רוצים להוציא 200 ש"ח לבקבוק, אל תשכחו את הקורייר הצנוע (יבוא: כספי): כמה עשרות שקלים בלבד, למשקה שורשי ו'אמיתי' מאוד. זה אחד מאותם ג'ין בודדים טובים שאפשר להשיג גם במחיר הזה, בארץ.

     

    בירה

    לא מזמן החלה י.ד. עסקים לייבא לישראל את Spaten - בירה גרמנית, ישירות ממינכן. מבשלת שׁפאטן (או ספטן, כמו שהיבואן מתעקש לכתוב) נוסדה ב-1397, לפני יותר מ- 600 שנה, במינכן, ובכך היא אחת מהמבשלות העתיקות שקיימות עדיין בגרמניה ובעולם. זה נכון שזו כבר לא אותה המבשלה, ואפילו לא בנויה באותו מקום, שהפך בינתיים למוזיאון, אבל אפשר לעשות להם הנחות בעניין הזה.


     

    שם המבשלה והלוגו שלה עתיקים כמותה. Spaten בגרמנית היא את - אותו כלי חפירה. ומה לזה ולבירה? הרבה מאוד. את חפירה היא אחד מהכלים החשובים ביותר שתוכלו למצוא בעולם הבירה, וגם אם חושבים על זה, בעולם הוויסקי ובעולם בכלל, גם בזה שבכלל לא קשור בבירה או באלכוהול: השלב הראשון בהכנת חומר הגלם לייצור בירה הוא הלתת. לוקחים את גרעיני הדגנים ומפזרים אותם על משטחים גדולים במרתפים לחים. הלחות באוויר גורמת לגרעינים לנבוט, ולפרק את העמילן שבגרעין לסוכרים שהשמרים יודעים להפוך לאלכוהול. אחר כך מייבשים את הגרעינים, טוחנים אותם ומכינים מזה בירה (שאותה אפשר לזקק לוויסקי).

     

    המזקקות והמבשלות אוהבות לצלם את תהליך ההלתתה ולהפוך אותו לרומנטי, בעיקר לאור ערביים שמחלחל דרך חלונות עתיקי יומין.

     

    בגדול, הדברים כבר ממוכנים וקורים אחרת, אבל במקומות רבים עדיין עובדים ביד, וגם שם המציאות די שונה, והיא רחוקה מלהיות רומנטית. קחו למשל את ליאור בלמס, יועץ ומקים מבשלות בוטיק. כחלק מההתמחות שלו בגרמניה, ליאור עבר גם במלתתה. "טון של לתת להפוך כל יום, עם את חפירה." הוא היה מקטר במיילים, כשהיה שם. "יש לך מושג כמה האת הארורה הזאת כבדה, במיוחד אחרי השליש טון הראשון?" וזאת האת, אותה האת שהיא הסמל של Spaten.

     

    ואיך האת קשורה לדברים שאינם אלכוהוליים? בימי הביניים היה נהוג לתקוע את האת או את מגרפת הלתת מעל לדלת, כאשר הבירה היתה מוכנה. ממנהג זה צמח שלט הפאבים הקלאסי, המרובע, שבולט לרחוב מעל דלתות הפאבים, וצמחו שלטי החנויות בכלל, גם אלה של הבגדים, חומרי הבניין ובכלל.


    צילום: ליאור בלמס) 

     

    ומבית שפאטן, המינשנר הל - "בירה מינכן בהירה" - הוא סוג הבירה שמגיע לישראל. זה פחות או יותר הסוג הקלאסי של המבשלה, שמייצרת, בנוסף על כך, עוד חמישה סוגים, כולל אחת ללא אלכוהול. תוכלו למצוא אותה כאן בבקבוקי זכוכית אופיינים, צרים וגבוהים, ובפחיות, שניהם בנפח של חצי ליטר. עוד תוכלו לקנות מיני-קגים: חביונות בנות חמישה ליטר, שיעלו לכם 100 ₪, בערך. בקבוק או פחית עולים כ-10 ₪. היא בהירה-ענברית, מרווה מאוד, ומהנה, בעלת ריכוז אלכוהול של 5.2%. יופי של בירה, לא רק לקיץ, אלא בכלל. ואל תתביישו לקנות את הפחית: איכות הבירה טובה כמו בזכוכית, וקל הרבה יותר להיפטר ממנה אחר כך, לטובת איכות הסביבה. שני סוגים נוספים של הבירה - האופטימטור (דופלבוק) והדונקל (לאגר כהה) - צפויים להגיע בקרוב.

     

    • שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים